אולי הילד שלכם פשוט עדיין לא הגיע לפרק שבו הוא מצליח

יש משפטים שהורים שומעים מהמתבגרים שלהם, ומיד מרגישים איך משהו בלב מתכווץ.

"עזבו, אני לא בנוי לזה".

"כולם מצליחים חוץ ממני".

"אין לי סיכוי להתקבל".

"אני תמיד הורס הכול".

ברגעים כאלה יש לנו, המבוגרים, דחף כמעט אוטומטי לענות: "שטויות, אתה מדהים", "ברור שתצליח", או הקלאסיקה הישראלית האלמותית: "יהיה בסדר".

רק שמתבגרים, כידוע, מצוידים בחיישן משוכלל במיוחד לסיסמאות.

ולכן אולי הם אינם צריכים מאיתנו הבטחה שהכול יסתדר.

הם צריכים משהו אחר לגמרי: מישהו שיעזור להם להבין שהרגע שבו הם נמצאים עכשיו אינו בהכרח הפרק האחרון בסיפור.

זו בדיוק אחת התובנות החשובות של הפסיכולוגיה החיובית. היא איננה מבקשת מאדם להתעלם ממה שכואב, לצבוע משבר בוורוד או להתנהג כאילו כישלון אינו כישלון. להיפך. היא מבקשת להרחיב את התמונה ולשאול: לצד מה שלא הצליח, אילו כוחות עדיין קיימים בי? מי נמצא לידי? מה כן נמצא בשליטתי? ומה הצעד הקטן הבא שאני מסוגל לעשות?

ובמילים אחרות: להפסיק להפוך מצב זמני לזהות קבועה.

הילד נכשל במבחן. הוא לא "כישלון".

הנערה נשארה ערב אחד מחוץ למפגש החברתי. היא לא "בודדה".

הוא ניסה ולא התקבל. זה עדיין לא אומר שהוא "לא טוב מספיק".

היהדות ניסחה את הרעיון הזה הרבה לפני שהמצאנו את הביטוי "פסיכולוגיה חיובית". רבי טרפון אומר בפרקי אבות: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה".

איזו מתנה נפלאה לתת למתבגר.

אף אחד לא מבקש ממך לפתור היום את כל החיים שלך.

אתה לא חייב כבר עכשיו לדעת מה תלמד, במה תעבוד, עם מי תתחתן, כמה תקבל בבגרות ואיפה תהיה בעוד עשר שנים.

אבל אתה כן נדרש לעשות את החלק שלך.

לקום.

לנסות.

לבקש עזרה.

לפתוח שוב את המחברת.

לשלוח עוד בקשה.

לדבר עם החבר שפגע בך.

לעשות עוד צעד אחד.

וזה מתחבר באופן כמעט מושלם לפסוק במשלי: "כי שבע יפול צדיק וקם".

שימו לב לדבר המדהים: הפסוק אינו מתאר את הצדיק כאדם שלא נופל.

הוא נופל.

ואפילו יותר מפעם אחת.

מה שמגדיר אותו הוא היכולת לקום.

אולי כאן נמצא אחד התפקידים העמוקים ביותר שלנו כהורים: לא למנוע מהילדים את כל הנפילות, אלא לדאוג שהם לא יסיקו מהנפילה שהם אינם מסוגלים לקום.

ובפעם הבאה שהמתבגר שלכם אומר "אין לי סיכוי", נסו לא למהר להתווכח איתו.

שבו לידו.

ותשאלו.

חמש שאלות שאפשר לפתוח איתן שיחה אמיתית בבית:

1. מה בדיוק קרה, ומה מתוך מה שאתה אומר עכשיו הוא כבר הפרשנות שלך למה שקרה?

2. מתי בעבר היית בטוח שלא תצליח, ובסוף הפתעת את עצמך? מה עזר לך אז?

3. איזה חלק מהמצב הזה כן נמצא כרגע בשליטתך, אפילו אם הוא קטן מאוד?

4. אם החבר הכי טוב שלך היה אומר על עצמו את הדברים שאתה אומר עכשיו, מה היית אומר לו?

5. מהו צעד אחד קטן שאתה מוכן לעשות השבוע, בלי להתחייב לפתור את כל הבעיה?

ואולי זו השורה שכדאי לקחת איתנו הביתה:

הורות איננה היכולת להבטיח לילד שהדרך תהיה חלקה.

הורות היא היכולת לעמוד לידו כשהיא אינה חלקה ולהזכיר לו שהכביש ממשיך גם אחרי העיקול.

כי לפעמים הילד שמולנו כבר כתב לעצמו את הסוף.

התפקיד שלנו אינו לכתוב במקומו סוף ורוד יותר.

רק להזכיר לו להפוך את הדף.

יכול להיות שהפרק הבא עוד יפתיע אפילו אותו.