מיוחד: כך נראה חג הסוכות במחיצתו של הרב עובדיה יוסף זצוק"ל

חג הסוכות תש"ט. הרב עובדיה יוסף, בן 26 בלבד, שוהה בשליחות רשמית במצרים ומשמש כסגן הרב הראשי במדינה. להפתעתו הרבה, הוא מגלה שיהודי המקום אינם מקימים סוכות ואינם מודעים כלל למצווה החשובה. המציאות הזו אינה מרפה ממנו, והוא ממהר להקים סוכה כהלכתה על גג ביתו הפרטי. הוא מקפיד לאכול בה, ללון ולארח.

אלא שמהר מאוד מתברר כי הסוכה מעוררת חשד כבד: השלטונות המצריים, שלא הכירו את המושג "סוכות", היו בטוחים כי מדובר בעמדת איתות סודית למטוסים ישראליים. בעקבות כך, הגיעו שוטרים מקומיים לסוכתו של הרב ופקדו עליו לפרק אותה בתוך שבוע ימים. הרב, בתושייתו, שם לב שדרישת המשטרה להסרת המבנה בתוך שבוע חופפת בדיוק את סיומו של החג עצמו. וכך, לאחר שחגג את כל שבעת ימי הסוכה כדת וכדין, פירק את הסוכה בדיוק בזמן.

את הזיכרונות מאותה תקופה במצרים נהג הרב לשטוח בשיחותיו. הוא אף הזכיר סיפור מרתק נוסף על מחסור חריף באתרוגים שפקד את הקהילה במצרים. יהודי המקום הצטערו על כך שאין בידיהם ארבעה מינים, ואז התרחש נס גלוי: שלטונות מצרים עצרו באופן בלתי צפוי אונייה שהובילה סחורת אתרוגים ענקית, ומבלי שידעו מה לעשות בה, הופנו על ידי גורמים שונים אל הקהילה היהודית. כך הועברו כל האתרוגים לידי היהודים, והכמות הספיקה לכל בני הקהילה.

לאחר כשנתיים של שהות במצרים שב הרב לישראל. בימי חג הסוכות הוא ראה זכות מיוחדת לשמוח ולהקפיד על קלה כחמורה. כעת, בפרויקט מיוחד לציון 13 שנים לפטירתו, פנינו לשמוע מתלמידיו, מקורביו ובני משפחתו על הנהגותיו הייחודיות בחג ועל הזיכרונות הבלתי נשכחים מסוכתו של הרב, האב וגדול הדור.

ארבעה מינים בכותל

חג הסוכות התחיל אצל הרב מיד לאחר יום הכיפורים, במעמד בחירת ארבעת המינים. "לרב היה חשוב מאוד לברך על ארבעה מינים מהודרים", מספר הרב אליהו דניאל אוזן, יו"ר מרכז בית מורשת מרן. "אך בשונה מאלו שמשתמשים בזכוכית מגדלת ומתלבטים במשך שעות ארוכות, הוא היה בוחר במהירות, ועינו הייתה צדה מיד את המינים המהודרים".

באחד הסרטונים המתעדים את המעמד, נראים ארגזים שלמים של אתרוגים המובאים לפני מרן. הרב בוחר אתרוג, סוקר אותו במבטו, לאחר רגע קובע "זה מצוין", ומניח בצד. בנו, הרב משה, עמד באותו מעמד לצדו והעיר בחיוך: "אבא, אתה בוחר מהר מדי, הצלם שוקי לרר לא מספיק לצלם אותך". בתגובה, לקח מרן את האתרוג, הציב אותו בתנוחה מתאימה לצילום, המתין רגע והניח אותו שוב בצד.

לצד ההידור ההלכתי, ייחס הרב חשיבות רבה לסגולתם של ארבעת המינים גם לאחר החג. בספרו "חזון עובדיה" על סוכות (עמוד ת"נ), הוא כותב בכתב ידו: "האתרוג שבירכתי עליו בימי חג ויצאתי ידי חובת מצווה, חילקוהו בני ביתי לנשים חשוכות בנים אחרי 8 ו-12 שנה מנישואיהן, כל אחת קיבלה חתיכה מהאתרוג ונפקדו שתיהן באותה שנה לחיים ארוכים ולשלום". בכך העיד מכלי ראשון על סגולתו המיוחדת של האתרוג עליו בירך.

סיפור מיוחד במינו על חלוקת ארבעת המינים מספר הרב ניסים זאב, מייסדה של מפלגת ש"ס וח"כ לשעבר, שסבתו הייתה שכנתו של הרב לפני עשרות שנים. מדי שנה בחג הסוכות היא הייתה פונה למרן ומבקשת את הלולב שלו כדי לברך ולנענע, כפי מנהג נשות עיראק שנהגו לברך על הלולב. באחד הימים נודע למרן שהאישה מברכת על המצווה – דבר המנוגד לפסיקתו, לפיה נשים אינן מברכות על נטילת לולב.

בשנה שלאחר מכן, כאשר ניגשה לבקש את הלולב, השיב לה הרב: "אני לא נותן לך, כדי שלא תיכשלי בברכה". היא התחננה ובכתה, עד שהבטיחה וקיבלה על עצמה ליטול את הלולב ולנענע ללא ברכה. מאז המשיך הרב לתת לה אותו מדי שנה.

 על הנהגה מרתקת נוספת בימי החג, מספר הרב אוזן: "הרב הקפיד במשך שנים ללכת מדי יום בחול המועד לכותל המערבי כדי לנענע שם את הלולב, מכיוון שיש אומרים שלדעת הרמב"ם בירושלים העתיקה הנענוע הוא מדאורייתא לאורך כל ימי החג, ולא כמו יתר המקומות שבהם הנענוע הוא רק ביום הראשון מדאורייתא וביתר הימים מדרבנן. אולם בשנים האחרונות, כשהגיע למסקנה מתוך לימודו העמוק שהדבר אינו מוכח בדעת הרמב"ם, חס הרב על זמנו והפסיק ללכת. מעבר לגודל השאיפה לקיים את המצווה מדאורייתא, סיפור זה מלמד על גישתו הברורה של מרן: ברגע שהבין שאין חיוב ודאי, גבר ערך לימוד התורה והוא עשה הכל כדי שלא לבטלו".

(צילום: Pierre Terdjman / Flash90)

סוכה של תורה

מקורביו ובני משפחתו מעידים כי ימי החג התנהלו אצל מרן מתוך דבקות מלאה בסדרי הלימוד הקבועים, מבלי לסטות ממנהגו. בנו, הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף, סיפר בהזדמנויות שונות על כך שכאשר היה ילד, לפני כ-60 שנה, ביקש אביו להתרכז בלימודו ולשם כך היה "בורח" מהבית אל בית הכנסת "צופיוף" בשכונת הבוכרים. הוא נהג ללמוד שם מבוקר ועד ערב כדי להימנע מביקורים בלתי צפויים, ואף לקח איתו את ילדיו הקטנים כדי להקל על רעייתו הרבנית שנותרה בבית, כשהוא מצייד אותם בביסקוויטים כדי שלא יהיו רעבים. בשנים מאוחרות יותר הוא היה מתארח בביתו של בנו בסנהדריה המורחבת, עד שהמבקרים הרבים גילו את מקומו – ואז בחר להישאר ולהתפלל בביתו לאורך כל החג.

הרב אוזן מוסיף ומציין: "למרן היה כידוע חדר ספרייה גדול ששימש כחדר הלימוד שלו. הוא המשיך ללמוד בו גם בחג הסוכות, כיוון שלא התאפשר לו ללמוד לאורך שעות ארוכות בסוכה, מאחר והזדקק לספרים רבים בשעת לימודו, והיה לו קשה לקום בכל פעם כדי להביא ספרים מהחדר. הוא השתדל לאכול בסוכה כמה שיותר, אך בעת הצורך התיר לעצמו לשתות בחדר הלימוד או לטעום כמות קטנה של אוכל.

"התנהלות זו נסמכת על פסיקתו בספרו 'חזון עובדיה', שם ציין כי לפי עיקר הדין רק האוכל יותר מ-54 גרם של מזונות או המוציא חייב בסוכה, וכי למרות שיש המחמירים אף בפחות מכך או על שתייה, מי שאינו מחמיר אינו נקרא מזלזל, ומנגד – המקפיד הרי זה משובח".

בני משפחתו מספרים על דבר מופלא שליווה את ימי החג והשבתות: בשל האיסור ההלכתי לכתוב בהם, נעזר הרב בבנו הרב משה ולאחר מכן בחתנו הרב סיני. השניים היו יושבים לצידו בשעת הלימוד, וכאשר עלה במוחו של הרב חידוש הלכתי, היה אומר אותו להם בקצרה, והם היו שומרים זאת בזיכרונם. לפלא היה הדבר ששניהם לא שכחו דבר, ובמוצאי החג או השבת היו מזכירים לו בדיוק את כל מה שחידש.

מי הקים עבורו את הסוכה?

בירור מעמיק מעלה כי במשך שנים ארוכות היה זה הרב אלעזר שבתאי שהקים עבורו את הסוכה, ואילו בשנים האחרונות הופקדה המלאכה בידי הרב ינון ברוכים.

"השקענו מחשבה רבה מאחורי הקמת הסוכה", משתף הרב ברוכים. "היה חשוב שהיא תהיה גדולה ורחבה מספיק כדי לארח את הקהל הרב שפקד את המקום, ובהם רבנים, אישי ציבור ואישים רמי מעלה. לצד זאת, הקפדנו שהדפנות יהיו עשויות מחומרים מבודדי קור, כדי שלא יהיה קר לרב ושהוא יוכל לישון בסוכה בבטחה. גם הסכך לא היה רגיל, אלא עבה במיוחד ועשוי קרשים, כדי למנוע חדירת רוחות.

"אני זוכר איך בכל שנה, תוך כדי הקמת הסוכה, התעורר בבית לא מעט רעש, אך מרן המשיך לשבת ולהיות מרוכז כל כולו בלימוד ובתפילה. באחת הפעמים, נפלה חבילה גדולה של עצים ועוררה רעש גדול. הדבר הראשון שעשיתי, עוד לפני שבדקתי מה קרה לעצים, היה לרוץ לראות מה שלומו של מרן. להפתעתי, הוא המשיך לכתוב כאילו דבר לא אירע.

"באופן אישי, הייתי נכנס מדי שנה לחג בתחושת התעלות, בידיעה שזכיתי לשמש שליח להקמת סוכתו של גדול הדור. הוא תמיד הקפיד לברך אותי, לוודא שדאגו לי לאוכל ולשתייה, ולשאול האם נתנו לי לנוח מהעבודה הקשה. אלו זמנים שאינם נשכחים, ואני מתגעגע אליהם מאוד".

לאהוב את התורה

בסוכתו רחבת הידיים, אירח מרן לא רק את תלמידיו שבאו להתברך ואת צאצאיו הרבים, אלא גם דמויות בכירות מראשי המדינה, בהם הנשיא שמעון פרס, שנהג לבקרו בקביעות. הנוכחים בשיחות הללו ציינו כי הדברים לא עסקו בענייני חולין, אלא אך ורק בנושאים שיש בהם לסייע לעם ישראל, כדוגמת המאמצים לשחרורו של גלעד שליט.

"החגים במחיצתו של מרן היו הכי אותנטיים שיש", מתרגשת הרבנית יהודית יוסף, רעייתו של הרב משה יוסף, שזכתה במשך 26 שנה לשמש את מרן זצוק"ל שהתגורר בביתה. "גם חג הסוכות נחווה בביתו של הרב באופן האמיתי ביותר. אי אפשר לתאר כמה היה חשוב לו שהסוכה תהיה יפה ומקושטת במיוחד. מכיוון שיש לו בנות בעלות חוש אומנותי – הרבנית שרה טולדנו והרבנית רבקה צ'יקוטאי – הן היו משקיעות ומכינות קישוטים ברמה הגבוהה ביותר. הרב עצמו היה שותף פעיל בהקמת הסוכה, מלווה את הקמתה מקרוב, מוודא איך מונח הסכך ודורש שיהיו בה הידור ויופי רב. זה היה חשוב לו מאוד.

"בימי חול המועד היינו מקיימים 'שמחת בית השואבה' בסוכה, עם מוזיקה, שירים, ריקודים ושמחה גדולה. בימי החג עצמם המשיך הרב בלימודו הקבוע בחדרו, וכמובן שבזמן הסעודות הוא היה יושב איתנו והקפיד לישון בסוכה.

"בשנים האחרונות, למרות שנחלש ומיעט ביציאות מהבית בחג, המשיך הרב להקפיד לאכול אך ורק בסוכה, תוך הקפדה שבכל אחת משלוש הסעודות ביום יהיה לחם כדי שיוכל ליטול ידיים ולקיים את המצווה כהלכתה. הוא החמיר על כך מאוד, לצד הקפדתו היתרה על כלל ההלכות שהופיעו בספריו, הן בחג הסוכות והן בכל עניין נוסף".

הרבנית יוסף מוסיפה כי "חג שמיני עצרת היה גם הוא מיוחד במינו אצל הרב, עם אווירה מרוממת שאי אפשר לתאר. הוא כל כך שמח בתורה, והיה רוקד בבית הכנסת בלי סוף, מתוך שמחה אדירה. אני זוכרת שהביאו לו באחת השנים במתנה ספר תורה קטן, והוא היה כל כך מאושר בכך שהוא יכול לרקוד עם ספר תורה שאינו כבד, בלי להתאמץ".

היו לו מנהגים מיוחדים בשמחת תורה?

"הרב היה מדי שנה 'חתן תורה', והייתי דואגת להזמין בכל פעם קייטרינג ל-300 איש לפחות ממתפללי בית הכנסת. בנוסף לסעודה בבית הכנסת, נערכה סעודה גם בבית – פעם ל-30 איש, פעם ל-60 ולפעמים ל-120. אף פעם לא ידעתי מראש בדיוק כמה יגיעו, ותמיד נערכתי להכין בכמויות שיספיקו לכל האורחים.

"באחת השנים, בזמן הסעודה, פנה הרב לכל המשתתפים ושאל לפתע: 'מישהו חשב כמה שהאישה עובדת קשה עד שכל המאכלים עולים על השולחן?'. כולם השתתקו לשמע השאלה, והרב המשיך: 'אני מבקש מכל מי שנמצא כאן, שילך מיד אחרי החג לקנות לאשתו תכשיט ולהגיד לה: 'זה לכבוד כל מה שטרחת בחגים'.

"לסיפור הזה היה המשך: במוצאי אסרו חג, הרב פנה אליי ישירות ושאל: 'הרב משה שמע בקולי וקנה לך תכשיט?'. גמגמתי מעט, והרב פנה לחדרו והמשיך ללמוד. בינתיים, בעלי רץ אליי עם פנקס צ'קים והודיע לי: 'קחי צ'ק פתוח, קני לעצמך מה שאת רוצה, העיקר שאבא יהיה מרוצה'. כמובן שצ'ק פתוח לאישה זה דבר שעלול להיות מסוכן, אך מכיוון שאני באופיי לא אוהבת יהלומים וזהב, קניתי שרשרת ועגילים יפים ומיהרתי לחזור הביתה. מאוחר יותר יצא הרב מחדרו לתפילת ערבית, ושוב נעצר כשאמר לי: 'לא השבת לי אם הרב משה קנה לך תכשיט או לא'. שמחתי מאוד להשיב לו בחיוב ואף להציג בפניו את התכשיט, והרב לא הסתיר את שביעות רצונו".

הרבנית מוסיפה: "בשמחת תורה ניתן היה לראות אצל הרב מהי שמחה אמיתית של תורה. לא סתם כינו אותו 'חתן תורה', אלא הוא נראה ממש כחתן אמיתי, כולו זוהר ומאושר. תמיד אמרתי שרק הרבנית מרגלית חסרה כדי שתהיה כלה. הרגשתי שהמעמד הזה השפיע בעוצמה עצומה גם על הילדים שלי, שראו מקרוב מהי שמחה פנימית ופורצת גבולות".

(צילום: יעקב כהן)

(צילום: יעקב כהן)

שבת אחרונה בסוכה

חג הסוכות האחרון בחייו של הרב, שהיה בן 93, התנהל באופן שונה לחלוטין מכל מה שהכירו בני ביתו. בנו, הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף, סיפר כי בשבת שלפני סוכות התקשר אליו מרן ביום שישי וביקש ממנו: "תבוא אליי לשבת". לאחר הסעודה, ישב מרן במשך שעות ארוכות ולמד מתוך הספר "נודע ביהודה", הנחשב לקשה במיוחד ללימוד, כשהוא נאנח ולומד, לומד ונאנח. כאילו מרגיש שימיו ספורים.

"כפי שכולם זוכרים, הרב היה חולה במשך כמה חודשים לפני פטירתו", מציינת הרבנית יוסף, "אך דווקא בערב החג הוא שוחרר הביתה וכולנו שמחנו כל כך. ביום שישי בבוקר, בחול המועד סוכות, הרב קם ונראה מצוין. כל כך שמחנו, אך בעלי, שכבר צבר ניסיון רפואי רב, אמר לי: 'הרב מרגיש טוב בגלל סיבה אחת בלבד – הכליות אינן עובדות'. הבנו שמתחילה קריסת מערכות, והזמנו רופא שהגיע לביתנו ואישר את החשש המר: 'אתם צודקים, ואין עניין להביא אותו עכשיו לבית החולים כי אין מה לעשות. נאשפז אותו במוצאי שבת או ביום ראשון'.

"הרב נשאר איתנו לאורך כל השבת, שהפכה לשבת פרידה. אחרי כמעט שלושה חודשים קשים שבהם לא הרגיש טוב, הוא פתאום ישב איתנו בשולחן לאורך כל הסעודה, קידש על היין ואמר דברי תורה. השיא הגיע במעמד הזימון. הרב קרא לתאומים הקטנים שלנו כדי שיצטרפו לזימון: 'אהרון, אפרת, זימון!'. התאומים פשוט לא האמינו למשמע אוזניהם. לאחר שהם הגיעו לשולחן, הרב כמעט לא הצליח להוציא מפיו את מילות הזימון. הוא נחנק מבכי, ועיניו דמעו מאוד. מעולם לא ראינו את הרב בוכה, ועוד בשבת.

"אחרי שהם ענו על הזימון, הוא נתן לכם 'סטירות חיבה', חיבק אותם חזק כל אחד בצד אחר, נישק אותם במצח ולא עזב אותם, כשהוא מתמהמה מלהתחיל בברכת המזון. שאלתי את בעלי: 'אתה מבין מה שאני מבינה?'. בעלי השיב: 'הוא מבין שהוא נפרד מאיתנו'.

"בשעות הבוקר, לאחר הסעודה, אמרתי לרב שאם הוא זקוק למשהו – שיקרא לי, שכן אני נמצאת במטבח. אחרי דקות אחדות שמעתי פתאום את הרב קורא בשמי. התרגשתי מכך שהרב סוף-סוף רוצה לבקש משהו, שכן במשך 26 השנים שבהן התגוררנו יחד תמיד השתדלתי לנחש את רצונותיו, כי אפילו כוס תה הוא לא ביקש ממני. מיהרתי אליו ופניתי אליו בשאלה: 'מה הרב צריך?'. הוא השיב: 'באמת שאני לא צריך כלום, רק רוצה להודות לך על הכל, שלא תחשבי שאני לא יודע במה כל זה היה כרוך. אני יודע הכל ומבקש סליחה על הטרחה'".

"הדמעות מיד הציפו את עיניי, ואמרתי לו: 'זו הייתה זכות בשבילי, ובעזרת השם עוד שנים רבות נמשיך בזכות הזו'. אך הוא ביטל את דבריי, כאילו ביקש לומר שכבר נגזרה הגזרה. לאחר מכן נפרד מהבן שלי שישן בקביעות לצדו, וכך המשיך ונפרד מכל אחד בנפרד. במוצאי שבת הגיעה האחות הקבועה, שליוותה אותו במסירות במשך 15 שנה, כדי לבצע לו בדיקות דם. הוא אמר לה: 'אני מודה לך מאוד על כל השנים שטרחת והגעת, אני יודע שזה היה לך קשה ומעריך את עבודתך. תדעי לך שיש לך ידיים של זהב, ואף פעם לא הכאבת לי בבדיקה'. תוצאות הבדיקות שהגיעו זמן קצר לאחר מכן איששו את ההחמרה, ורופאי בית החולים הבהירו שיש להביאו בדחיפות עוד הערב ולא לחכות למחר".

(צילום: יעקב כהן)

נפרדים ובוכים

"הפרידה הייתה קשה מאוד", נזכרת הרבנית יוסף. "כולנו ירדנו ללוות אותו אל האמבולנס. הוא נופף לשלום מכיסא הגלגלים שעל האמבולנס, וביקש בדמעות, ממש בבכי, מנכדיו: 'ילדיי היקרים' – כך הוא תמיד כינה אותם – 'לכו תתפללו ותקראו תהילים לרפואתי'. לאחר שהרב נסע עלינו לבית, ופרצנו כולנו בבכי אדיר ובקריאת תהילים בדמעות. אפילו הנכד הקטן שלנו התחיל לבכות, אפילו שלא הבין מה קורה. מאז המשכנו והתפללנו, אך לא זכינו שהרב ישוב לביתנו. שבועיים לאחר מכן, בג' בחשוון, הרב נפטר".

גם הרב אוזן זוכר היטב את אותן שעות דרמטיות. "זה היה במוצאי שבת חול המועד", הוא משחזר. "כולנו היינו בשמחות בית השואבה – שרים ושמחים, בפרט ששמענו על כך שמרן חזר לביתו והבנו שהמצב יחסית יציב. לפתע הגיעה ההודעה על כך שהרב אושפז בבית החולים במצב קריטי. באותו רגע עצרו את המוזיקה בשמחות בית השואבה, וכולם התחילו לקרוא תהילים לרפואתו.

"לצערנו נותרו לנו רק זיכרונות", מסכם הרב אוזן, "אבל אין ספק שהם מחייבים את כולנו – לשמוח בחג הסוכות, להגות בתורה ולנצל כל רגע. כך נזכה להיות מושפעים מקדושת החג לאורך השנה כולה".