מחניים ופנואל: כיצד נעלמו "גבעות הזהב" מההיסטוריה?

היורד מרמת הגלעד מערבה אל בקעת הירדן מגיע, כשמונה קילומטרים לפני דיר-עלא, אל מקום שבו נחל היבוק נדחק בין שתי גבעות תלולות. הנחל, הקרוי כיום ואדי א-זרקא, מתפתל בתחתית הערוץ ומפריד בין שני אתרים עתיקים: תל א-דהב אל-ע'רבי ממערב, ותל א-דהב א-שרקי ממזרח. בערבית נקרא המקום תלול א-דהב - "גבעות הזהב".

התל המערבי גדול וגבוה יותר. צורתו טרפזית, מידותיו כ-220 על 170 מטר וגובהו כ-90 מטר מעל קרקעית הערוץ. התל המזרחי קטן יותר, כ-130 על 50 מטר, ופסגתו הצרה, כ-60 על 30 מטר, מתאימה למבנה מבוצר או למתחם שלטוני אחד יותר מאשר לעיר רחבה. בין שתי הגבעות זורם היבוק בתוך ערוץ צר.

התל המערבי הגדול מזוהה עם העיר הקדומה מחניים, והתל המזרחי הקטן מזוהה עם העיר הקדומה פנואל. שתי הערים האלו, שתיליהן מכונים כיום "גבעות הזהב", חסמו בעת העתיקה את המעבר הישיר במעלה עמק היבוק. אדם שבא מבקעת הירדן, ורצה לעלות מזרחה, לא יכול היה לעקוף בקלות את שתי הגבעות ואת הנהר. מדרום לתל המערבי עולה ואדי חג'אג' כ-800 מטר בתוך ארבעה קילומטרים בלבד, ומגיע אל המישורים שממערב לארץ בני עמון. מערבה, במרחק כשמונה קילומטרים, עברה דרך בקעת הירדן, וליד שפך היבוק אל הירדן נמצאה מעברה באזור תל א-דאמיה.

במקום הזה נפגשו, אפוא, שלושה נתיבים: הדרך שעלתה מבקעת הירדן אל הגלעד, הדרך שהמשיכה מזרחה לעבר רבת עמון, והדרך הצפונית-דרומית של בקעת הירדן. מי שהחזיק במחניים ובפנואל שלט על מעבר מים, על הדרך שבין שכם לעבר הירדן ועל פתחו המערבי של הגלעד. המעיינות והזרימה המתמדת של היבוק העניקו למקום מים גם בתוך האזור הצחיח למחצה.

הטופוגרפיה קבעה גם את חלוקת התפקידים בין שתי הערים. מחניים המערבית הייתה רחבה, בעלת טרסות שניתן היה לבנות עליהן בתי מגורים, מחסנים, חומות ובנייני שלטון. פנואל המזרחית הייתה צרה, תלולה וממוקדת יותר. מגדל שהוקם בפסגתה יכול היה להשקיף על הערוץ ועל הדרך. כאשר היה צורך בעיר מלכותית נבחרה מחניים; כאשר נדרש מוצב צבאי החולש על הדרך עלתה פנואל.

האזכור הראשון של שתי הערים מופיע במסעו של יעקב מפדן ארם אל ארץ כנען. לאחר שנפרד מלבן ועבר את אזור הגלעד, פגש יעקב מלאכים: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם" (בראשית ל"ב, ג').

לאחר מכן חילק יעקב את אנשיו ואת מקנהו לשני מחנות, ירד אל היבוק, העביר את משפחתו ואת רכושו במעבר הנחל ונשאר לבדו. בתום המאבק הלילי קרא למקום פניאל: "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים", בבוקר נאמר: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל".

סדר הפסוקים משקף מסלול גאוגרפי קצר: תחילה מחניים, לאחר מכן ירידה אל מעבר היבוק ולבסוף פנואל. אין מדובר בשתי ערים המרוחקות יום הליכה זו מזו, אלא בשני אתרים הצמודים לאותו ערוץ. יעקב הגיע אל התל המערבי, ירד אל הנחל, חצה אותו ועבר ליד התל המזרחי.

גם שמן של הערים מתאים לנוף. מחניים הוא שם זוגי, שני מחנות, ובאתר נראות שתי גבעות סמוכות. פנואל קשורה למפגש ליד המים ולמעבר הנהר.

בספר יהושע מופיעה מחניים כנקודת גבול. תחום גד מתואר "מִמַּחֲנַיִם עַד גְּבוּל לִדְבִר", ואילו תחום חצי שבט מנשה מתחיל אף הוא "מִמַּחֲנַיִם" ונמשך צפונה אל הבשן. מחניים עמדה אפוא בתפר שבין נחלת גד בדרום ובין מרחבי מכיר ומנשה בצפון.

העיר נכללה גם בערי הלויים שניתנו מתוך נחלת גד: "וְאֶת מַחֲנַיִם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ" (יהושע כ"א, ל"ח). עיר לוויים בגבול שבטי לא הייתה רק מקום מגורים. היא שימשה נקודת קשר בין אזורים, תחנת מעבר ומרכז בעל מעמד ציבורי שאינו שייך למשפחה מקומית אחת בלבד.

מיקומה על הגבול העניק למחניים יתרון מלכותי. שליט שביקש להחזיק את הגלעד לא נדרש לבחור בעיר המזוהה אך ורק עם שבט אחד; מחניים עמדה במקום שאליו יכלו להגיע אנשי גד, מנשה, עמק הירדן ובני הברית שמעבר לגלעד.

פנואל עולה לראשונה כעיר מבוצרת בסיפור מרדף גדעון אחרי זבח וצלמונע. לאחר שחצה גדעון את הירדן, הגיע לסוכות וביקש לחם לצבאו העייף. אנשי סוכות סירבו. משם נאמר: "וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת". גם אנשי פנואל סירבו לסייע. גדעון השיב: "בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה". לאחר שלכד את מלכי מדיין חזר, ניתץ את מגדל פנואל ופגע באנשי העיר.

הביטוי "ויעל משם פנואל" תואם את הדרך מבקעת הירדן אל התל המזרחי. סוכות שכנה במישור, באזור דיר-עלא. פנואל ניצבה בהמשך הדרך, במקום שבו העמק מתחיל להיסגר והדרך עולה אל הגלעד.

המגדל היה עיקר כוחה של פנואל. תושביה בטחו במצודה, ולכן העזו לסרב לגדעון כל עוד זבח וצלמונע לא נפלו בידו. המגדל היה נקודת תצפית ומחסה, ואולי גם מקום שבו נאגרו תבואה, מים וציוד. כאן מופיעה לראשונה החלוקה שתלווה את שתי הערים: פנואל כמוצב הבנוי סביב מגדל, מחניים כעיר אזורית גדולה.

לאחר מות שאול ויהונתן בגלבוע, נקרעה הממלכה לשניים. דוד נמשח בחברון למלך על יהודה, ואבנר בן נר, שר צבאו של שאול, לקח את איש בושת והעביר אותו אל מחניים: "וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם. וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד... וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב' ב', ח'-ט').

המילה "ויעבירהו" מבטאת את חציית הירדן אל המרחב המוגן שממזרח לו. אבנר לא בחר בגבעת שאול, בשכם או בעמק יזרעאל, שהיו חשופים לפלשתים ולצבא דוד. הוא העביר את בן שאול אל עיר מבוצרת מעבר לירדן, קרוב לאזור שבו נשמרה נאמנות חזקה לבית שאול. יבש גלעד, שתושביה קברו את שאול ואת בניו, שכנה במרחב הגלעדי. מחניים הייתה המרכז המתאים שממנו ניתן היה לשלוט בגלעד ולנסות להשיב את אפרים ובנימין.

באותן שנים הייתה מחניים בירה ממש. ממנה יצאו אבנר ואנשי איש בושת מערבה לגבעון, אליה חזרו לאחר הקרבות, ובה ישב המלך שנתיים. התל המערבי, בעל הפסגה הרחבה, המדרונות התלולים ומקורות המים, התאים להקמת חצר מלוכה, מחסנים ומגורי צבא.

פנואל הסמוכה נעלמת מהסיפור. מרכז הכובד עבר אל מחניים, מפני שהצורך לא היה עוד מגדל גבול בלבד אלא עיר המסוגלת להחזיק ממשלה.

כעבור שנים רבות, כאשר אבשלום מרד בדוד והשתלט על ירושלים, עשה דוד את אותה דרך שעשה לפניו איש־בושת. הוא יצא מירושלים, חצה את הירדן ובא למחניים: "וְדָוִד בָּא מַחֲנָיְמָה וְאַבְשָׁלוֹם עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ" (שמואל ב' י"ז, כ"ד).

מחניים, ששימשה בעבר בסיס למלכות שהתחרתה בדוד, נעשתה עתה מקום המקלט של דוד עצמו.

שלושה נכבדים אזוריים הגיעו לעיר וסיפקו למחנה המלך מזון וציוד: שובי בן נחש מרבת בני עמון, מכיר בן עמיאל מלא – דבר וברזילי הגלעדי מרוגלים. הם הביאו מיטות, כלי חרס, חיטה, שעורה, קמח, קלי, פול, עדשים, דבש, חמאה, צאן וגבינות בקר. הרשימה מציגה את מחניים כמרכז שאליו התנקזו התוצרת והנאמנויות של עבר הירדן: רבת עמון מדרום מזרח, לא דבר מהצפון וברזילי מאזור הגלעד.

מהעיר יצא צבאו של דוד לקרב. דוד עצמו נשאר בתוך הביצורים, "יֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים", והצופה עלה אל גג השער ואל החומה כדי לזהות את הרצים שבאו משדה הקרב. התיאור מלמד על מערכת כניסה כפולה, חומה, גג שער ומגדל תצפית, מבצר מלכותי של ממש.

מחניים הייתה העיר היחידה באזור שהייתה מסוגלת לקבל מלך, מטה צבאי, אלפי חיילים וציוד רב, ולעמוד מול צבא שבא מירושלים.

בימי שלמה אבדה למחניים מעמד הבירה, אך היא נשארה מרכז אזורי. ברשימת שנים־עשר הנציבים שהיו אחראים לכלכל את חצר המלך במשך חודשי השנה מופיע: "אֲחִינָדָב בֶּן עִדֹּא – מַחֲנָיְמָה" (מלכים א' ד', י"ד).

אחינדב ישב במחניים וניהל ממנה מחוז של הממלכה. פירוש הדבר הוא שהעיר כללה לשכות, מחסנים, מערך גבייה ודרכים שבאמצעותן הועברו תבואה, בעלי חיים ושאר צורכי הארמון. הבחירה בה ממשיכה את תפקידה מימי דוד: מקום שאליו אפשר לרכז את תוצרת הגלעד ולהעבירה מערבה דרך הירדן.

בתקופת שאול ודוד הייתה מחניים בירת חירום, בימי שלמה נעשתה בירת מחוז. המלוכה המאוחדת השקיעה בתל המערבי, והעיר החזיקה במעמדה במשך שלושה דורות.

לאחר מות שלמה התפלגה הממלכה. ירבעם בן נבט קיבל את שבטי הצפון ונדרש להקים במהירות מערכת שלטונית חדשה. הכתוב מספר: "וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ, וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל" (מלכים א' י"ב, כ"ה).

ירבעם בנה שני עוגנים לממלכתו. שכם הייתה המרכז שממערב לירדן, בלב הר אפרים, פנואל הייתה המרכז שממזרח לירדן, בפתח הגלעד. השימוש בפועל "ויבן" מציין חיזוק, שיקום וביצור. פנואל של גדעון, שמגדלה נהרס, קמה מחדש כמצודת מלוכה.

הבחירה בפנואל ולא במחניים נבעה מצורתה ומתפקידה. ירבעם נזקק למוצב צבאי השולט על המעברה ועל הדרך, לא בהכרח לעיר מגורים רחבה. התל המזרחי הקטן, בעל הפסגה המלבנית, התאים למצודה או למתחם שלטוני ממוקד. מהפסגה ניתן היה להשקיף מערבה אל הירדן ומזרחה אל הדרך העולה לגלעד ולעמון.

כך התהפך היחס בין הערים. בימי בית שאול, דוד ושלמה, הייתה מחניים המרכז המלכותי ופנואל עמדה בצלה. בתחילת ממלכת ישראל השקיע ירבעם דווקא בפנואל, והפך את מגדל הגבול הישן למצודה ממלכתית.

כאשר למעלה ממאה שנה לאחר ירבעם הראשון הגיעה ממלכת ישראל לשיא חדש בימי ירבעם השני, חזר כובד המשקל אל מחניים. בחפירות התל המערבי נמצאו אבני גזית גדולות מתקופת הברזל, ששולבו מאוחר יותר במבנים הלניסטיים. על האבנים נחרתו נגני נבל, סוסים, אריות, דקלים ודמות אדם הנושא גדי. כמה מהאבנים שקלו קרוב למאתיים קילוגרם, ונועדו במקור לחזיתו של בניין רשמי ומפואר.

זהו השלב שבו מחניים שבה למעמד שהיה לה בימי בית שאול ודוד. ירבעם הראשון השקיע בפנואל, ירבעם השני החזיר את הבנייה המונומנטלית אל מחניים, בלי לוותר על השליטה בפנואל.

סופן של שתי הערים היה בכיבוש האשורי. מסעות תגלת פלאסר השלישי בשנים 733-732 לפני הספירה צמצמו את כוחה של ממלכת ישראל וסיפחו חלקים נרחבים של אזורי הצפון. לאחר נפילת שומרון בשנת 722-721 נעלמו מחניים ופנואל מההיסטוריה המדינית של ממלכת ישראל, ורק שמן, מעיד על עברן המפואר: גבעות הזהב.