"חשבתי שלעולם לא אבקר עוד בכותל, ופתאום זה קרה"

אין זה סוד שחודש אלול וימי הסליחות של חגי תשרי מביאים עמם זרם אדיר של מתפללים אל הכותל המערבי. הרחבה הגדושה משדרת התרגשות ושמחה, אך יש גם כאלו שעבורם המראה הזה נותר בגדר חלום רחוק, בשל קשיי נגישות מורכבים.

תחבורה ציבורית, כידוע, אינה מגיעה אל תוך רחבת החנייה של הכותל, וגם עבור כלי רכב פרטיים נדרשים אישורים מיוחדים שאינם בנמצא עבור כל אדם שחפץ להתפלל. כך נוצרת מציאות שבה אנשים עם נכויות, או כאלו המרותקים לכיסאות גלגלים, מעבירים לעיתים שנים על גבי שנים מבלי להגיע לכותל המערבי.

אולם השנה יש מי שעבורם המציאות הזו השתנתה, הודות ליוזמות הסעה ייעודיות. כשמשוחחים איתם על כך ועם בני משפחותיהם, מבינים עד כמה שהרגעים הללו היו משמעותיים עבורם.

"העיניים שלי דומעות מלדבר על זה"

קחו לדוגמה את מיכאל, בשנות ה-70 לחייו. בעברו שימש במשך שנים כמורה דרך במנהרות הכותל, ובצעירותו למד בישיבה במכון המקדש. מרחב העיר העתיקה והכותל היו ביתו השני, אלא שלפני כשבע שנים הוא לקה בדמנציה ומאז הוא מתנייד בכיסא גלגלים.

מיכאל בכותל 0צילום: יד שרה)

"בזמן האחרון הוא פחות מתקשר, אבל כשסיפרתי לו שלוקחים אותו לכותל, ראו עליו מיד את השמחה וההתרגשות", מספרת בת שבע רעייתו. ההזדמנות נוצרה בעקבות הודעה שהופצה בקבוצת הווטסאפ השכונתית, על מערך הסעות מיוחד שמארגנת עמותת "יד שרה" עבור נכים עד לכותל ממש. "מיהרתי להזמין מקום", היא משתפת. "מכיוון שהמקום הוגבל למלווה אחד, שלחתי איתו את העובד הזר שלו. בעלי לא דרך בכותל כמעט שבע שנים. בהתחלה היססתי האם הוא יבין לאן הגיע, אבל העובד סיפר לי לאחר מכן שבעלי התרגש באופן בלתי רגיל. הוא שהה בכותל במשך כחצי שעה, התפלל ככל יכולתו ולא הזיז את העיניים מהסידור. תחשבו מה זה עבור אדם שפקד את הכותל מדי יום – לחוות ניתוק במשך שבע שנים, ואז לזכות שוב להגיע אליו. אני רק מדברת על זה והעיניים שלי דומעות".

רבקה לוי נושאת עימה סיפור דומה על סבתה, שהייתה ממתפללות הקבע של הכותל. היא נהגה לפקוד את המקום מדי יום, עד שאירוע מוחי שעברה לפני כעשור קטע את השגרה הזו.

"מאז האירוע המוחי, צד שמאל של סבתא משותק", מסבירה רבקה. "היא גוררת את רגלה בקושי רב ומתקשה לצאת מפתח הבית". היא נזכרת בימים עברו: "כשסבא שלי היה בחיים, הוא היה מגיע לכותל יחד עם סבתא מדי יום. אני זוכרת שהיה יום בתקופת האינתיפאדה, בעיצומה של ברכת כהנים, שהושלכו אבנים לעבר המתפללים ונוצר בלגן רב, אנשים ברחו והיה חשש מוחשי לחייהם. כשסבא וסבתא חזרו לבסוף הביתה ושאלנו אותם מה היה, הם בכלל לא הבינו על מה אנחנו מדברים – הם כל כך היו שקועים בתפילה, שאפילו לא שמו לב לכך שקרה משהו".

איך עלה בדעתך הרעיון לקחת את סבתא בשנה זו לכותל?

"זה קרה באחד מימי חודש אלול האחרון", היא מספרת. "שאלתי את סבתא מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא ביקרה בכותל. כשהשיבה לי שמאז תקופת הקורונה לא הייתה שם, היה לי ברור שנעשה כל מאמץ כדי לנסוע. אמרתי לה: 'סבתא, אני מארגנת לך נסיעה, ואת מתפללת עליי'. סבתא היא מהסבתות שהתפילה היא מרכז חייה, והיא פשוט לא הייתה מסוגלת לסרב".

קולה של רבקה נשנק כשהיא מתארת: "הגענו לשם לקראת ערב, לתפילת ערבית. המראה של הכותל על רקע השקיעה היה מרומם. העיניים של סבתא ברקו משמחה, והרגשתי שהיא חוזרת אל המקום שהיה הבית השני שלה. אגב, עוד באותו השבוע נוכחתי לדעת שתפילותיה נענו בדבר קטן שהיה חשוב לי מאוד. הלוואי שיתקבלו גם שאר התפילות שלה ושל כולנו לשנה טובה".

"הרגשתי שאני כמו כולם"

אתי מורנו מתגוררת בירושלים מאז שנולדה, ובכל זאת לא ביקרה בכותל במשך שנים ארוכות בשל נכותה. "חליתי בפוליו בגיל שנה, ומאז אני מתניידת בכיסא גלגלים", היא אומרת. "בצעירותי עוד יכלו להרים אותי ממקום למקום, אך כיום, כשאני על כיסא ממונע, כל מקום שאינו נגיש הופך לחסום בפניי לחלוטין. הכותל פשוט יצא מהתחום שלי".

למרות זאת, אתי מקפידה להסתכל קדימה: "ברוך ה', החיים שלי טובים ומלאים. בעברי עבדתי כמנהלת חשבונות, וכיום אני מתנדבת. עד היום אני שומרת על קשר עם חברי ילדות שחלו בפוליו, ורבים מהם השתקמו והקימו משפחות. אבל צריך לזכור שיש רבים כמוני שמרותקים לכיסאות גלגלים, וחייבים לחשוב עליהם בתקופה הזו של הימים הנוראים".

אתי מורנו (צילום: יד שרה)

על חוויית הביקור בכותל היא מעידה: "האמת היא שלא חשבתי שאתרגש כך. במצבי, ההגעה לכותל אפילו לא הייתה בגדר חלום. ההסעות פתחו פתח שלא ייאמן. התעכבתי שם הרבה מעבר למצופה, והרגשתי צורך לנצל כל רגע".

מי שעוד הגיעה לכותל היא רחלי סלומינסקי, בת 26 המרותקת לכיסא גלגלים. "אני מאוד אוהבת להתפלל בכותל", היא מציינת, "אבל המשטרה לא מאפשרת לנו להיכנס עם רכב פרטי, וכל הניסיונות שלנו נכשלו. הפעם הייתה לי סיבה אישית לתפילה: אני כבר חצי שנה בבית ללא עבודה, לאחר שעבדתי בעבר במטבח במעון אך פוטרתי. המצב הזה מתסכל, ומאוד רציתי להתפלל ולבקש שאמצא עבודה טובה שנכונה עבורי".

רחלי סלומינסקי (צילום: יד שרה)

רחלי הגיעה עם אמה אסתר בשעות הבוקר. "הזמן חלף בלי שהרגשנו. מעבר לעצם התפילה, זו הייתה ההרגשה המשחררת שאני יכולה להיות כמו כולם – להתפלל בחופשיות ללא מגבלות. זה הזכיר לי את ימי התיכון, את שיעורי היהדות ואת אווירת הימים הנוראים".

האם אסתר מוסיפה: "גם עבורי זו הייתה הזדמנות פז. בדרך כלל אני נמצאת כל היום בבית, מטפלת ברחלי ובאמי המבוגרת, ולצאת סתם כך מהבית זה בלתי אפשרי. הרגשתי ממש שזכיתי בפיס".

לצד ההודיה, רחלי מביטה קדימה אל השאיפה הבאה שלה: "החלום שלי הוא שיימצא הפתרון להנגיש לא רק את רחבת הכותל אלא גם את בתי הכנסת. לצערי, אין בכל האזור בית כנסת מונגש, ואני נאלצת להישאר לבד בבית, מסתפקת בשמיעת תקיעות שופר משכן שמגיע לבית במיוחד עבורי. הלוואי שיימצא פתרון גם לכך, ושכל התפילות שלנו ייענו לטובה".