למה אנחנו באמת רבים? הסיבה שמסתתרת מתחת לאופי שלכם

"אני לא מבינה למה כל דבר קטן הופך אצלנו לדרמה", אמרה תמר. "אתמול אלחנן חזר הביתה והיה שקט. שאלתי מה קרה, והוא אמר 'כלום', אבל ראיתי שמשהו לא בסדר. שאלתי שוב, ואז עוד פעם. בסוף הוא התעצבן ואמר שאני לא נותנת לו לנשום".

אלחנן חייך בעייפות. "כי באמת לא נתת לי לנשום. הייתי עייף, זה הכול. אבל אצלה, אם אני שקט חמש דקות, היא כבר בטוחה שקרה משהו".

"לא בטוחה," תמר תיקנה. "אני פשוט לא מסוגלת להישאר באוויר. אם משהו לא בסדר בינינו, אני חייבת לדעת".

שאלתי אותה: "מה קורה לך בגוף כשהוא שותק ואת לא יודעת מה הוא מרגיש?".

היא עצרה. "לחץ. כאילו משהו עומד לקרות".

"ומה את מפחדת שיקרה?".

"שהוא יתרחק".

הסתכלתי על שניהם. "וזה בדיוק המקום שבו כדאי לעצור. כי עכשיו אתם כבר לא מתווכחים רק על אתמול בערב.

"כשילד חווה קשר עם הורה מרוחק, ביקורתי, לא עקבי או לא פנוי, הוא לא מנתח את המצב כמו מבוגר. הוא מחפש הסבר קרוב אליו: 'הבעיה היא בי'. ואם הבעיה בי, יש בזה גם תקווה: אולי אם אהיה טוב יותר, שקט יותר, מוצלח יותר, פחות דורש או יותר מתאים, הקשר יחזור להיות בטוח".

"כלומר", אמר אלחנן, "הילד מאשים את עצמו כדי להרגיש שיש לו שליטה?".

"בדיוק. זו לא בחירה מודעת. זו דרך של הנפש לשמור על הדבר שהיא הכי זקוקה לו: הקשר.

"מכאן נולדות אסטרטגיות שונות. יש ילד שלומד לרצות. הוא מרגיש את ההורה עוד לפני שהוא מרגיש את עצמו: יודע מה לומר, מתי לשתוק, מה ישמח ומה ירגיע. הוא הופך למטפל של ההורה. ויש ילד שמפתח אסטרטגיה הפוכה: מקטין את עצמו. לא מבקש, לא מכביד, לא צריך. הוא לומד שאם לא יזדקק לאף אחד, לא יוכל להידחות".

אלחנן הזדקף. "זה אני".

תמר הסתכלה עליו. "אבל אתה תמיד אומר שאתה פשוט עצמאי".

"נכון".

"או שאולי", אמרתי בעדינות, "למדת שלהזדקק למישהו זה מקום מסוכן".

הוא שתק.

"יש גם ילד שלומד שאהבה מגיעה דרך הישגים: אם אהיה מושלם, לא אטעה, אחזיק הכול, אהיה ראוי. בבגרות הוא עלול להפוך למי שמנהל הכול, מתקשה לשחרר שליטה ומרגיש שאם לא יחזיק את הבית, הכול יתפרק. ויש ילד שהופך לסיסמוגרף רגשי. הוא לומד לקרוא מבטים, טון דיבור, טריקות דלת ושינויים קטנים במצב הרוח. הוא מזהה 'רעידת אדמה' עוד לפני שהחלה. לא כי הוא דרמטי, אלא כי פעם היה חשוב לו לדעת מתי הקשר עומד להיות לא בטוח".

"זה בדיוק מה שקורה לי עם אלחנן", אמרה תמר. "הוא שותק, ואני מיד חייבת לפתור".

"נכון. אבל שימי לב: הרבה מהאסטרטגיות האלה מושרשות כל עמוק כך, שבבגרות אנחנו כבר קוראים להן 'האופי שלי': 'אני פשוט עצמאי'; 'אני חייב לנהל הכול'; 'אני פשוט רגיש'; 'אני שונא מריבות ולכן תמיד מוותר'. אולי זה באמת חלק מהאופי. אבל כדאי לשאול: מה קורה מתחת לזה? מי בתוכי עדיין עובד קשה כל כך כדי לשמור על אהבה?".

"מה, כל פעם שאנחנו רבים אנחנו בעצם ילדים?", שאל אלחנן.

"לא. אתם מבוגרים, אבל דווקא בזוגיות, האדם שהכי קרוב אלינו יכול לגעת במקומות שאף אחד אחר לא מגיע אליהם. מבט קטן, שתיקה, ביקורת או חוסר זמינות רגעי, ופתאום מתעורר סיפור ישן.

"השאלה היא כבר לא באמת 'למה לא ענית לי?', אלא: 'האם אתה עדיין איתי? האם יש לי כאן מקום? האם אפשר לאהוב אותי גם כשאני לא בדיוק כפי שאתה רוצה?'".

אלחנן שאל: "ומה קורה לי כשאני מתרחק?".

"אתה תגיד".

"כשאני מרגיש שהיא כועסת או רוצה ממני משהו שאני לא יכול לתת, אני נסגר. אני אומר לעצמי שאני צריך מרחב".

"ואולי אתה באמת צריך מרחב. אבל אולי יש בך גם חלק שלמד שכאשר מישהו צריך ממך משהו, אתה עלול להיבלע בתוך הצורך שלו. ואז הדרך היחידה להישאר בטוח היא להיעלם".

תמר הסתכלה עליו. "אז כשאתה מתרחק, זה לא בהכרח כי לא אכפת לך?".

"לא. לפעמים אני מתרחק דווקא כי אני לא יודע איך להישאר".

"והנה המעגל שלכם", אמרתי. "את מפחדת שאלחנן יתרחק, אז את מתקרבת יותר. אתה מפחד להיבלע, אז אתה מתרחק יותר. ככל שתמר רודפת אחרי ודאות, אתה מחפש יותר אוויר; ככל שאתה מחפש יותר אוויר, תמר נעשית משוכנעת יותר שהיא עומדת לאבד אותך".

"ומה עושים?", שאלה תמר.

"לא מתחילים באשמים. לא באלחנן, לא בך, וגם לא בהורים. המטרה היא לא להעמיד את העבר למשפט, אלא להבין מה קורה לך עכשיו.

"בפעם הבאה שהוא שותק, את יכולה לעצור ולשאול: איזה סיפור עתיק התעורר בי עכשיו? מי בתוכי מפחד? ואז לנשום ולזכור: אני כבר לא אותה ילדה חסרת אונים. היום יש לי בחירה.

"זה לא אומר שהפחד נעלם. זה אומר שמתחילה להיווצר הפרדה בין מה שקורה עכשיו לבין מה שהגוף למד פעם לצפות שיקרה.

ואלחנן, בפעם הבאה שאתה רוצה להיעלם, אל תאמר רק 'ככה אני'. עצור ושאל: מי בתוכי מבקש לברוח? ואז, במקום להיעלם, אפשר לומר: "אני מוצף עכשיו. אני צריך חצי שעה להירגע, ואני חוזר לדבר איתך".

"ואת", הוספתי, "במקום לשאול שוב ושוב עד שהוא מתפוצץ, יכולה לומר: 'כשאתה שותק אני נבהלת, ומרגישה שאתה מתרחק. אני לא רוצה לרדוף אחריך, אבל אני כן צריכה לדעת שאתה חוזר אלי'".

"זה בעצם להגיד את מה שפעם לא יכולתי להגיד".

"בדיוק".

וזה אולי לב התהליך.

פצעי הילדות לא פשוט נעלמים. גם אחרי שנבין אותם, השתיקה עדיין יכולה להפעיל, הביקורת להכאיב והמרחק להפחיד. אבל בהדרגה הם מפסיקים לנהל לבדם את האהבה.

זה שמרצה יכול להפסיק לוותר רק כדי לשמור על שקט ולבקש את מה שהוא צריך. ה"רואה ואינו נראה" יכול להישאר נוכח במקום להיעלם. מי שמחזיק את כל הבית על כתפיו יכול ללמוד לשחרר שליטה בלי להרגיש שהכול מתפרק. והסיסמוגרף הרגשי יכול לנשום ולבדוק: האם באמת יש סכנה, או שסיפור ישן פשוט התעורר?

תמר ואלחנן לא יצאו מהמפגש עם זוגיות חדשה. הם גם לא הפסיקו להפעיל זה את זו.

אבל הם התחילו לראות משהו אחר: לא תמיד עומדים מולם אויב או אדם שלא מבין אותם. לפעמים עומד מולם בן זוג מבוגר, שבתוכו ילד, שגם הוא למד פעם לעשות כל מה שצריך כדי לא לאבד את הקשר.

וכשהם מצליחים לעצור לרגע בין הטריגר לתגובה, לזהות את החלק שמפחד ולזכור שהיום כבר יש להם בחירה, נוצר מרחב חדש.

מרחב שבו אפשר להישאר. לבקש. להציב גבול.

לא להיעלם.

ולא לנסות להיות מישהו אחר כדי להיות ראוי לאהבה, אלא להביא אל הקשר, סוף סוף, את מי שאנחנו באמת.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן