הרמב"ם ידע לפני מאות שנים: כך אנשי ההונזה מוכיחים את חוכמת הבריאה בגוף האדם

בצפון הרחוק של פקיסטן, בין פסגות ההימלאיה והרי הקארקוראם, מהגבוהים בעולם, שוכן עמק קטן וירוק בשם הונזה. הדרך אליו עוברת בין מצוקים אדירים, נהרות קרחונים וכפרים הבנויים על מדרונות ההרים. במשך מאות שנים חיו שם בני ההונזה, כמעט מנותקים מהעולם החיצון, כשהם מפתחים אורח חיים ייחודי שהתאים לתנאי ההרים הקשים.

כבר מראשית המאה העשרים החלו מטיילים וחוקרים שסיירו באזור לתאר את תושבי העמק כאנשים בעלי חיוניות יוצאת דופן: זקנים שממשיכים לעבוד בשדות, אנשים שמטפסים בשבילי ההרים גם בגיל מבוגר, ילדים בריאים וחברה בעלת אופי רגוע ומאוזן. אחד המתארים המפורסמים ביותר של המקום היה הרופא הבריטי ד"ר ג'ון קלארק, שבילה שנים באזור ופרסם בשנת 1956 את ספרו Hunza – Lost Kingdom of the Himalayas. בספר תיאר חברה שבה האדם חי בתיאום עם הטבע, עם תזונה פשוטה, פעילות גופנית טבעית וקשרים חברתיים חזקים.

ההונזה הפכו במשך השנים לסמל של חיים טבעיים ובריאים, והסיפור שלהם משך חוקרים רבים שביקשו להבין כיצד חברה קטנה בעמק הררי הצליחה לשמר במשך דורות אורח חיים שמאפייניו מזכירים את העקרונות שרפואת ימינו מדגישה: תנועה, תזונה מאוזנת, חיים ללא עודף חומרי ותחושת שייכות קהילתית.

הונזה שוכנת באזור שבו האוויר נקי מאוד ביחס לאזורים עירוניים. הנהרות מוזנים ממי קרחונים, והכפרים נמצאים הרחק מאזורי תעשייה. החיים בסביבה כזאת מעניקים יתרונות בריאותיים רבים: פחות זיהום אוויר, יותר שהייה בחוץ, חשיפה לאור טבעי וחיבור ישיר לעונות השנה.

העמק שבו חיים בני ההונזה נמצא בגובה רב, מוקף בפסגות מושלגות. החקלאות באזור אינה פשוטה. שטחי הקרקע מצומצמים, וכל חלקת אדמה מנוצלת בקפידה. במשך מאות שנים פיתחו תושבי המקום מערכת השקיה מורכבת שהעבירה מים מהקרחונים ומהמעיינות אל השדות והטרסות החקלאיות.

החיים בעמק דרשו מאמץ גופני קבוע. אדם שמתגורר שם אינו צריך להקדיש זמן מיוחד לאימון גופני, עצם החיים הם פעילות גופנית. העלייה אל השדות, העבודה באדמה, נשיאת משאות וההליכה בין הכפרים היו חלק בלתי נפרד מהיום. המבוגרים ממשיכים להיות חלק מהמשפחה ומהקהילה. אדם בן שבעים או שמונים עדיין מעורב בעבודות שונות.

אחד הדברים שזכו לפרסום הרב ביותר אצל בני ההונזה הוא המזון שלהם. המטבח המסורתי של העמק היה פשוט מאוד. הוא התבסס בעיקר על מזון מקומי שגדל באזור: משמשים היו אחד מסמלי העמק. עצי המשמש גדלים כמעט בכל כפר, ותושבי הונזה משתמשים בפרי במשך כל השנה. בקיץ אוכלים את הפרי הטרי, ובחורף מייבשים אותו ושומרים אותו לחודשים שבהם אין אפשרות לקטוף פירות חדשים. בנוסף אכלו בני ההונזה אגוזים ושקדים, דגנים מלאים, בעיקר חיטה ושעורה, קטניות, ירקות שגדלו בגינות המקומיות, פירות עונתיים ומעט מאוד בשר.

הבדל מרכזי בין התזונה המסורתית שלהם לבין תזונה מודרנית הוא השימוש המועט במזון מעובד. רוב המזון עבר דרך קצרה מאוד: מהשדה אל הבית. המשמשים והאגוזים של הונזה זכו לפרסום מיוחד בזכות תכולת נוגדי החמצון והשומנים הבריאים שבהם. תושבי העמק משתמשים גם בגרעיני המשמש להכנת שמן, אשר משמש לבישול ולמאכל.

מטיילים שהגיעו לעמק תיארו אנשים מבוגרים המטפסים בשבילים תלולים, נושאים משאות וממשיכים לעבוד בחקלאות. הסיבה לכך אינה סוד רפואי מיוחד, אלא אורח חיים שבו הגוף נשאר פעיל לאורך כל החיים.

הדבר הכי מופלא: אין מחלות בקרב בני ההונזה, שום סוג של מחלות, וגם לא סרטן!

בני ההונזה הם ההוכחה לכך שחלק גדול מהסבל שאנו עוברים – הזקנה, החולשה, המחלות – מגיעים מאורח חיים לא בריא, מתזונה לקויה וממה שקוראים חז"ל "צינים ופחים בידי אדם", דברים רעים שאדם גורם לעצמו. הבורא ברא אותנו כך שנוכל לחיות עד מאה ועשרים שנה, כפי שכתוב בתורה, אך לשם כך אנחנו צריכים לשמור על הגוף ולאכול מזון בריא, וכן לנהל אורח חיים בריא, כפי שכותב גם הרמב"ם בהלכות דעות אחרי שמבאר את התזונה הנכונה והבריאה: "ואני ערב לכל מי שינהג בדרך זו שלא יבא לידי חולי".

עם הגוף הבריא מגיעה גם נפש בריאה, כפי שמקובל בשם הרמב"ם, "נפש בריאה בגוף בריא".

המבקרים במקום ציינו את הרוגע, המתינות והנתינה ההדדית בהונזה, אין רואים בין האנשים מריבות ומחלוקות, ודאי לא אלימות. האדם נברא בצלם אלוקים, וכל אדם יכול להגיע למדרגה כזו, גם בלי השגות גבוהות, רק על ידי חיים פשוטים בריאים ושלוים, ללא לחצים ומתחים.