הנפח הנסתר: מי היה חכם מנחם מנשה?

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כאשר כבישי הארץ עדיין היו צרים ומפותלים, ומכוניות פרטיות היו נחלתם של מעטים, היה אפשר לראות מדי כמה חודשים מחזה יוצא דופן בירושלים: משאית גדולה נעצרת בשכונת בית ישראל, ועשרות אנשים עולים עליה עם סידורים בידיהם, בקבוקי מים ומעט צידה לדרך. בתא המטען הפתוח של המשאית היו שני ספסלי צד, שאותם גדשו יהודים פשוטים שהיו בדרך לקברות צדיקים בגליל.

מי שעמד מאחורי המסעות הללו היה חכם מנחם מנשה, תלמיד חכם ירושלמי, מקובל ומחבר ספרי "אהבת חיים" ו"ליקוטי מנשה". הוא היה שוכר משאית או שתיים, מעלה עליהן כשישים איש, ונוסע עמם לציוני הצדיקים בצפון הארץ. היו אלו ימים של תפילה, אמירת תהילים ותיקונים לטובת כלל ישראל.

חכם מנחם מנשה עצמו לא היה אדם בעל מוסד גדול או ארגון עשיר שעמד מאחוריו. הוא היה איש פשוט במראהו, שהתפרנס מעבודת כפיים. בירושלים הוא עבד כנפח, אך עיקר חייו היה מוקדש לפעילות רוחנית וחברתית. הוא הקים את "חברת אהבת חיים" – מקום של תורה, תפילה, שיעורים וגמילות חסדים בשכונת בית ישראל.

חכם מנחם מנשה נולד בשנת תרנ"ג (1892) בעיר קאיק הסמוכה לבורסה שבטורקיה, למשפחת מנשה. אביו, חכם יעקב מנשה, נפטר כשהיה כבן עשר שנים בלבד, והוא נותר עם אמו וארבעת אחיו. למרות הקושי המשפחתי המשיך ללמוד תורה, תחילה בעירו ובהמשך באיסטנבול, שם למד אצל חכמים גדולים, וביניהם רבי שלמה אליעזר אלפנדרי, שנודע בכינוי "הסבא קדישא".

בשנת תרע"ג (1913), כאשר היה כבן עשרים, גויס לצבא העות'מאני. הייתה זו תקופת מלחמת העולם הראשונה, שבה נשלחו צעירים רבים מארצות האימפריה לחזיתות שונות. גם בצבא השתדל לשמור על אורח חייו הרוחני ולחזק את היהודים ששירתו עמו. לפי המסופר עליו, בתקופה זו נדר שאם יינצל מהמלחמה יעלה לארץ ישראל. לאחר סיום המלחמה, בשנת תרע"ח (1918), קיים את נדרו ועלה לארץ ישראל עם משפחתו. הדרך לא הייתה פשוטה. הוא הגיע דרך גבול לבנון והתיישב בירושלים, בשכונת בית ישראל – אחת השכונות הוותיקות שמחוץ לחומות העיר העתיקה.

בירושלים לא חיפש חכם מנחם מנשה משרה רשמית או מעמד ציבורי. הוא התפרנס ממלאכת הנפחות, מקצוע הדורש כוח פיזי ועבודה קשה, אך במקביל הקדיש את זמנו ללימוד תורה, דרשות, צדקה וחיזוק הציבור. בביתו ובבית המדרש שהקים התאספו אנשים לשיעורים ולתפילות. שם גם פעל ארגון "חברת אהבת חיים". במסגרת זו עסק לא רק בלימוד אלא גם בעזרה מעשית לעניים ולמשפחות שנזקקו לסיוע.

אחת המידות שהודגשו בפעילותו הייתה רגישותו לכבוד האדם. מסופר עליו שלא הסתפק במתן צדקה לעניים מוכרים בלבד, אלא ידע שגם אנשים בעלי אמצעים עלולים להיקלע למצוקה, ולכן היה דואג לסייע להם בדרך שלא תבייש אותם. המעטפה שנשלחה אליהם הייתה מגיעה באופן מכובד, בלי לחשוף את מצבם לאחרים.

חכם מנחם מנשה ראה את עצמו כמפיץ תורה לציבור הרחב. הוא לא כתב רק לתלמידי חכמים, אלא ביקש להגיע לכל בית יהודי. ספרו המרכזי, "אהבת חיים", כולל דרשות, פירושים, הלכות ומעשיות על סדר פרשיות התורה. ספר נוסף, "ליקוטי מנשה", כולל ליקוטי הלכות בעיקר בענייני אורח חיים. הספרים נכתבו בסגנון נגיש יחסית, מתוך רצון לחבר אנשים פשוטים לעבודת ה'. בכתיבתו חוזר פעמים רבות רעיון אחד: התורה אינה שייכת רק למי שיושב בבית המדרש, אלא לכל יהודי.

כך למשל כתב בעניין לימוד התורה והקשר לצדיקים: "וכל שכן הלומד ומזכיר שמותיהם תוך המשנה או המסכתא ששפתותיו דובבות בקבר, על אחת כמה וכמה עוזרים לו" (חכם מנחם מנשה, ליקוטי מנשה, הלכות ראש חודש, עמ' רפ"ו).

אחד הנושאים שחכם מנחם מנשה הרבה לעסוק בהם היה היחס לאחר. הוא הזהיר במיוחד מפני ביזוי אדם שנכשל. בספרו "אהבת חיים" על פרשת מקץ כתב: "אם בן אדם יודע כי פלוני חטא, לא יביישנו בפני רבים – אולי כבר עשה תשובה". הוא הסביר מתוך דיני הקורבן שהתורה דאגה לכך שבעל תשובה לא יתבייש ברבים, ומכאן למד שגם אדם שיודע על חטאו של חברו חייב להיזהר בכבודו.

אחד המפעלים המזוהים ביותר עמו היו נסיעות קברי הצדיקים. באותם ימים, הנסיעה מירושלים לצפון הייתה מסע לא פשוט. הכבישים היו רחוקים מהנוחות המוכרת כיום, והנסיעה דרשה זמן, כסף והתארגנות. למרות זאת היה חכם מנחם מנשה מארגן את המסעות פעם בכמה חודשים.

לאחר הקמת המדינה הגיעו לארץ גלי עלייה גדולים. ילדים רבים ממשפחות עולים נזקקו למסגרות חינוך ולתמיכה. חכם מנחם מנשה לקח על עצמו לסייע. הוא שכר מלמד עבור ילדים ממשפחות עולים ושילם מכיסו את צרכיהם, כדי שיוכלו ללמוד תורה בלי שהעוני ימנע מהם זאת.

חכם מנחם מנשה נפטר בירושלים ביום י"ב באלול תשכ"ח (1968), לאחר עשרות שנים של פעילות רוחנית וחברתית. אחריו נשארו ספריו, ובעיקר "אהבת חיים", שהפך לספר מוכר בבתי מדרש ובבתים רבים.