לשאול את השאלה הנכונה: מהו הסוד המפתיע לזוגיות טובה?

אם תשאלו זוגות שנמצאים כבר עשר שנים במסע הנישואין, תגלו די מהר שזוגיות היא לא תוכנית כבקשתך. אנחנו נכנסים אליה עם רשימת ציפיות ארוכה כאורך הגלות. אנחנו מחפשים את בני הזוג המושלמים, שיבינו אותנו בלי שנצטרך להוציא מילה מהפה. כאלה שירימו אותנו כשאנחנו על הרצפה, ינחמו אותנו בזמנים קשים, יאהבו אותנו בדיוק כפי שאנחנו, ובעיקר, יהיו שם למלא את החסר שסחבנו איתנו מהילדות או מהרווקות.

אלא שבמציאות, אחרי שההתרגשות הראשונית דועכת והופכת לשגרה, מתחיל המבחן האמיתי. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים במטבח, מתוסכלים מכך שהצד השני לא שם לב למה שעבר עלינו היום, ושואלים את עצמנו: "למה אני תמיד זה שנותן יותר?" או "האם התחתנתי עם האדם הנכון?".

אבל אולי שורש הבעיה אינו נעוץ בכך שמצאנו את האדם הלא נכון, אלא בעצם השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו.

כשהפוקוס עובר מהאחר אל עצמנו

אנחנו לומדים להיות הצרכנים של החיים של עצמנו. אנחנו רגילים לבחור את הספר הבא בספריה, הפודקאסט באוזניות, האוכל שיגיע בוולט, ומצפים שגם מערכות היחסים שלנו יעבדו כמו אפליקציה. שהן יספקו תוצאות מיידיות, יענו על הצרכים שלנו, ובקיצור: ישרתו אותנו נאמנה.

כשגישת ה"מה אני מקבל" פוגשת את חיי הנישואים, התוצאה קרובה לוודאי תחושת אכזבה מתמדת. כי כששני בני הזוג עסוקים בו זמנית בשאלה "האם מטפלים בי טוב מספיק?", נוצר ריק. מישהו צריך להחזיק את המרחב, ומישהו צריך לוותר.

המהפך האמיתי בזוגיות מתחיל בדיוק ברגע שבו אנחנו מרימים את הראש מהאגו ומפסיקים לספור מי עשה מה וכמה. במקום לחפש נואשות את האדם המושלם שישלים אותנו, הסוד הגדול הוא להפוך בעצמנו לאדם שנעים לחיות איתו. מישהו שמבין שזוגיות היא לא זירת מיקוח. אנחנו לא צריכים שאחד מבני הזוג יוותר והשני ינצח. זוגיות היא מרחב משותף של יצירה.

"לא טוב היות האדם לבדו" – גרסת המציאות

כבר בתחילת ספר בראשית, רגע לפני שנבראה האישה, מופיע הפסוק: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב', י"ח).

למרבה הצער, נוהגים לפרש את המשפט הזה כתמונת מצב פרקטית: אדם צריך עזרה בבית או מישהו שיארח לו חברה כדי שלא ישעמם לו. אבל חכמת היהדות מציעה מבט עמוק בהרבה. האדם הראשון נברא לבד, והרגיש שמשהו מהותי חסר לו. כל עוד האדם מרוכז רק בעצמו ובשלמות של עצמו, הוא נשאר מוגבל.

הבריאה של בת הזוג לא נועדה רק כדי שלמישהו יהיה נעים, אלא כדי לאפשר לאדם לצאת מהאגו שלו. היכולת לחיות עם מישהו אחר מחייבת אותנו לוותר על המרכזיות המוחלטת של עצמנו. אנחנו מחויבים להתחשב, להקשיב ולגלות אמפתיה עמוקה.

כולם מכירים אבל שוכחים ליישם

בפרשת קדושים מופיע הפסוק המפורסם: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח). רבי עקיבא הגדיר זאת כ"כלל גדול בתורה".

אבל אם נוודא לרגע עם עצמנו, מתי בפעם האחרונה חשבנו על הפסוק הזה בהקשר של בן או בת הזוג שלנו? קל מאוד לאהוב את ה"רעך" הדמיוני. את השכן הנחמד או את החבר מהעבודה שלא עושה לנו חיים קשים. האתגר האמיתי הוא לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" מול האדם שראה אותנו בכל מצבי הצבירה שלנו - גם כשאנחנו עייפים, עצבניים, לא מתוקתקים וחסרי סבלנות.

החזון היהודי על אהבה אינו מתחיל מתחושת התאהבות עיוורת שדועכת עם הזמן. אהבה אמיתית במסורת אינה רגש פסיבי, אלא פועל יוצא של נתינה. רעיון זה מפותח באריכות אצל הרב אליהו דסלר ב"מכתב מאליהו", שכותב: האדם אוהב את מי שהוא עושה לו טוב, ולא להיפך. כשאנחנו משקיעים בבן הזוג, וכשאנחנו בוחרים להעניק - האהבה גדלה. הנתינה היא זו שמייצרת את הקרבה - לא הקבלה.

איך עושים את זה בפועל?

לדבר על נתינה זה פשוט; ליישם את זה בשעה 8 בערב, כשהילדים צורחים והכיור מלא - זה סיפור אחר לחלוטין. הנה כמה שאלות שתוכלו לשאול את עצמכם ולענות בכנות:

• מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בלי לבקש תמורה?
• האם אני מקשיב כדי להבין את בן הזוג או כדי לענות לו?
• האם אני זוכר לראות את המאמץ של בן הזוג וכמה הוא השקיע או השתדל?

זוגיות טובה היא תוצאה של בחירה יומיומית מודעת. לבחור להפסיק לחשוב רק על מה שמגיע לי, ולהתחיל לראות איך אני יכול להיות המנוע של הטוב בתוך הבית שלי. כאשר כל אחד מבני הזוג מוריד את ההגנות ומפסיק לשאול "מה יוצא לי מזה?", פתאום יש מקום לשניים.