מחשבות נוראיות תוקפות אותי בהמוניהן. הפעם אני משיבה מלחמה

עצבות היא לא הצד החזק שלי. אני חושבת שמי שמכיר אותי יעיד שיש לי שמחת חיים, חוש הומור, חיוכים, מצב רוח טוב ובכלל, ברוך השם, אני אוהבת את החיים שלי. בחודש וחצי האחרונים, מאז האשפוז הנוראי של אמא שלי, אני חווה ימים שבהם אני כמו עלה נידף ברוח. לפעמים המציאות לפרטיה עושה שמות במצבי הנפשי. אני מוצאת את עצמי מרוקנת מאנרגיה, מתנהלת בבית כמו סהרורית, לא מצליחה לנהל את תפקודי הבית כראוי, בורחת לעבודה כדי לברוח מהמציאות, בוכה בעבודה, נופלת, קמה, נופלת, קמה, רואה שחורות, חושבת שלילי, נכנסת לחרדות, נלחצת, ובעיקר, מרגישה בודדה, מסכנה ואומללה מאוד מאוד.

היצר הרע אומר לי: איך אני מעיזה בכלל לחשוב מחשבות שליליות?

אובייקטיבית (ודמיונית) – יש לי את כל הסיבות בעולם להרגיש כך: כשאמא התאשפזה נפלו עלינו השמיים. היא היתה בסכנת חיים, מורדמת ומונשמת, וגם לאחר שהיא התעוררה, היא עדיין מוגדרת בסכנת חיים. טבע האדם להיות מושפע מהמציאות הסובבת אותו. בראש שלי נפתחות הרבה תיקיות של מחשבות ודאגות, אבל לא פחות מכך – דאגות על הדאגות. היצר הרע לא נולד אתמול. יש ימים שבהם אני חושבת מחשבות מדומיינות וביקורת עצמית: איך אני, שמתיימרת להיות שומרת תורה ומצוות, מעיזה לחשוב מחשבות שליליות? מה, לא עזרו כל ספרי האמונה שקראתי, ההרצאות, דברי החיזוק עם החברות?

רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן, שחיבר את ספר התניא מדבר על כלל גדול בחיים, ומביא משל מעניין למה שבני אדם עוברים במצבים האלה: "כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, יְנֻצַּח בְּקַל וְיִפֹּל, גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ. כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם בִּזְרִיזוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. (ליקוטי אמרים, פרק כ"ו).

עצת חכמינו לניצחון על היצר

איזה משל יפה. במאבק בין שני אנשים - הגיבור מביניהם יפסיד, אם הוא נכנס לקרב עצל וכבד. והנמשל לחיים שלנו הוא במאבק עם היצר. אי אפשר לנצח אותו מתוך עצלות וכבדות. הכבדות הזו מגיעה מהעצבות. עצבות עושה ללב מה שהכובד עושה לגוף. היא מקהה אותו, אוטמת אותו כאבן. אבן כמנהגה, לא זזה. ומי שלא זז, ונשאר תקוע – מפסיד בקרב.
ומהיכן תגיע הזריזות? אומר בעל התניא, שהזריזות נמשכת משמחה ומלב פתוח. השמחה היא תנאי לניצחון על היצר. כמו שקלילות הגוף היא תנאי לניצחון במאבק.

אבל מה לעשות כשלא מצליחים לייצר שמחה? מה עושים כשלא מצליחים להתגבר על כובד העצלות המחשבתית? מה עושים כשהשכל מבין שצריך להאמין בטוב ולסמוך על ה'? אבל זה לא יורד ללב? התשובה פשוטה: מכינים את עצמנו לקרב.

אספתי כאן חמישה משפטים שעוברים בראשו של מי שעובר מבחן אמונה כמו שלי, וכנגדם הבאתי חמש תשובות של אמונה:

1. אני פוחדת מאוד שאמא תעזוב אותנו לנצח, חלילה – מפתחות החיים אינם בידיים של אף בן אנוש. היו מקרים רבים של אנשים שהספידו אותם, גזרו את דינם, וניסים רפואיים קורים בכמויות כל יום. כל דקה. תעבירי את התיק לבורא עולם, ותני לו לעשות את העבודה. הוא עושה אותה ממילא גם בלי הדאגות שלך. אדרבא – תוכלי לעזור יותר לאמא כשתהיי סמוכה ובטוחה שאת בידיים של בורא עולם.

2. הצוות לא ממש רגיש לאמא שלי בשיקום. אם זו היתה אמא שלהם, הם היו פועלים בהרבה יותר אכפתיות – כל אחד ואחד מאנשי הצוות נבחר בקפידה על ידי בורא עולם. הם השליחים שאמונים על בריאותה של אמא, והם עושים כמיטב יכולתם. גם הדברים שאינם לשביעות רצוני המלאה - הם בהשגחה פרטית מדויקת לטובת אמא.כולם שליחים של הבורא יתברך, ואמא בידיים טובות. בידיו האוהבות של הקדוש ברוך הוא. והצוות באמת בסדר. לא לדמיין סתם.

3. כולם ממשיכים בחיים שלהם. אני לבד בסיפור הזה – גם מי שמוקף בסביבה תומכת וגם מי שפחות, נמצא בהשגחה פרטית הכי מדויקת שיש בעולם. כמות העזרה שאקבל מהבריות אינה תלוי במידת הרצון שלהם לעזור ולתמוך, ואינה תלויה בכמות הבקשות שלי לעזרה. כולם שליחים מאיתו יתברך, ובינינו – האם לאותם "הבריות", שגם להם היה קרוב משפחה שהיה חולה מאוד, עזרת במידה שהיתה לשביעות רצונם? לא בהכרח. עזרת כפי יכולתך. לפעמים התפללת, לפעמים התקשרת כדי להביע תמיכה או להציע עזרה, ולפעמים המשכת בחיים שלך, לא כי את אטומה, אלא כי יש גם לך את אתגרי החיים שלך. להקפיד על הבריות, אפילו בגרם אחד של הקפדה, זה הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו, זה זולל אנרגיות, ולא מביא לך נקודות במבחן האמונה. תתקדמי הלאה, ואל תתלי תקוות בבשר ודם, אלא רק במי שאמר והיה העולם.

 4. אני לא מסוגלת להתעורר לעוד יום כזה. אין לי כח – אין אדם שמקבל ניסיון שאין בו הכח לעמוד בו. לצד הניסיון בורא עולם נותן לנו ארגז כלים של אמונה. הכח לא נמצא במלאי אצלי מראש. הוא ניתן לפי היום, כמו המן שניתן במדבר, ולכן אני לא צריכה היום כח בכמות שנתית. אני צריכה כח לשעה הקרובה, וזה בדיוק מה שיש לי.דאגות באות מדמיונות של מה יהיה בעתיד. אסור לי לדמיין איך היום הזה ייראה. חובה עליי לזמן מחשבות טובות על כך שיהיה לי יום נפלא, וזה יגיע בע"ה בעזרת כח המחשבה האדיר שהתברכנו בו.

5. אני מרגישה שאני נכשלת במבחן האמונה. כל יום אני נופלת מחדש, ואם עדיין לא הצלחתי להיות כמו רבותינו בסיפורי הצדיקים, כנראה שאין לי באמת אמונה מהשורש – גלית, תעצרי רגע ותשמעי מה שאמרת: את מאשימה את עצמך על כך שאת סובלת. עוד קומה של כאב, מעל הכאב שכבר יש לך. את זה בדיוק היצר הרע רוצה, כי כל עוד את עסוקה במלחמה נגד עצמך, אין לך כוח למלחמה האמיתית. ועוד משהו: הכאב הזה עצמו הוא ההוכחה שיש לך אמונה. תפסיקי להגדיר את עצמך כרחוקה מאמונה. את מתאמצת, פועלת, נלחמת, משתדלת, ובורא עולם לא מבקש ממך לעמוד בניסיון בלי ליפול, ולקבל ציון 100 באמונה כל יום כל היום. את לא רובוט. בורא עולם מבקש שאושיט לו יד אחרי הנפילה, ואומר לי: "קומי, בתי, אני כאן. אני לא הולך לשום מקום."ואני נזכרת ב"שבע יפול צדיק וקם". בפסוק אין הבטחה שלא ניפול, יש הבטחה שנקום, ואם כך, אין כאן מבחן שאני נכשלת בו, חלילה. יש כאן אבא שמחכה שאשען עליו, וכל נפילה היא רק עוד הזדמנות לגלות שהיד שלו תמיד מושטת לעברי. יהי רצון שנזכה לחיות אמונה וביטחון בכל רגע בחיים.

אמא שלי עדיין זקוקה לרחמי שמיים מרובים, בבקשה, התפללו לרפואת אמי מורתי, מולי ג'ימול בת שרה.