מנהיג בעת טרגדיה: מי היה רבי שמעון בן צמח?

השנה היא ק"נ, 1390. משלחת חכמי מיורקה נכנסה אל חצרו רחבת הידיים של רבי שמעון בן צמח, בביתו ששכן בפרבר העשירים של האי מיורקה. רבי שמעון היה רופא ששירת את אנשי החברה הגבוהה, ובעל נכסים. הוא היה צעיר, כבן 30 בלבד, אבל משלחת החכמים לא הגיעה אליו לשם התייעצות רפואית, אלא כדי לשמוע את חוות דעתו ההלכתית. כשמעם את תשובתו המלאה בבקיאות, היקף ועיון, שאלו: "רבי שמעון, מדוע שלא תבוא לשמש ברבנות, ושכרך יהיה מקופת הקהילה?". "אני רוצה להתפרנס מיגיע כפיי", השיב הגאון הצעיר.

אף אחד לא יכול היה לדעת שתוך שנה תיחרב הקהילה היהודית במיורקה. בשנת 1391 התרחשו "גזרות קנ"א". הפרעות החלו בדרום חצי האי האיברי, והתפשטו במהירות לקהילות נוספות. למיורקה הגיע האסון בקיץ. ההמון הסתער על הרובע היהודי בפלמה, בזז את הבתים והרג מאות יהודים. רבים מהנותרים אולצו להמיר את דתם, ואחרים ניסו להימלט. רבו של הרשב"ץ, רבי אפרים וידאל, נמנה עם ההרוגים. רבי שמעון בן צמח הגיע עם משפחתו, במנוסה טרופה, אל הנמל, וביקש לעלות על אוניה שהייתה שייכת לו, כדי לברוח מהאי. הוא השאיר את ביתו וכל נכסיו, שאותם לא יכל לקחת איתו, כמובן. הוא לקח איתו רק צרור של יהלומים וכסף מזומן שהיה איתו, כדי להתקיים מעבר לים. אלא שבכניסה לנמל חיכתה לו הפתעה מרה: עובדי הנמל, שהכירו אותו, ניצלו את ההזדמנות והודיעו לו שלא יאפשרו לו לעבור אלא אם כן יתנצר, או ייתן להם את כל רכושו. רבי שמעון לא היסס. הוא הטיל לידיהם את צרור היהלומים, ורץ עם משפחתו אל האוניה, לברוח מהאדמה הספרדית המקוללת.

הוא הפליג לאלג'יר, אליה הגיע נקי מנכסיו. באחת מתשובותיו הוא כותב "הייתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם". באלג'יר הוא נאלץ לקחת על עצמו משרה רבנית כדי להתקיים, ועולם התורה הצפון אפריקאי נשכר ממנה בכפל כפלים.

רבי שמעון בן צמח, הרשב"ץ, נולד בסוף חודש אדר קכ"א למשפחת דוראן, משפחה של תלמידי חכמים ורופאים שמוצאה בפרובנס. אחד מקרוביו היה הרלב"ג, רבי לוי בן גרשון. רבו במיורקה היה רבי אפרים וידאל, מתלמידי בית מדרשו של הר"ן, והוא למד גם אצל רבי יונה דסמאשטרי בעיר אראגון, שהשיא לו את בתו בונגודא.

הרשב"ץ למד גם מתמטיקה, אסטרונומיה, מדעי הטבע, לוגיקה ורפואה, והיה רופא ומנתח. עוד לפני שנת קנ"א היה מוכר כתלמיד חכם. רבו, רבי אפרים וידאל, פנה אליו בענייני הלכה. הרשב"ץ גם מספר על דרשה שנשא בשבת הגדול של שנת ק"נ, 1390, בפני רבנים וחכמים – שנה אחת בלבד לפני החורבן.

באותו דור נשאלה שאלה גדולה לפני החכמים. הרמב"ם, כידוע, פסק שאין לקבל שכר על לימוד תורה, וכך נהגו רבים מחכמי ספרד, וגם הרשב"ץ, עד גלותו מספרד. האם זו חובה גמורה, או שמעיקר הדין מותר לקבל שכר על לימוד תורה, אם אין דרך אחרת? הרשב"ץ נזקק לנושא וכתב תשובה ארוכה, שבה הסביר כי במשנה ובגמרא מוכח שאם אין דרך אחרת – מותר לקבל שכר על לימוד תורה. הוא כותב גם על עצמו: "ואילו הייתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה, לא באנו לידי מידה זו". הוא היה מעדיף להמשיך להתפרנס מהרפואה, אבל באלג'יר לא היו לו לקוחות כפי שהיו לו במיורקה, ולכן הוא הרביץ תורה ונטל שכר מהציבור.

ההנהגה הזו אפשרה לו לתרום את כל כולו ליהודי אלג'יר. "ועל ידי כך תהיה תורתנו אומנותנו, ויום ולילה לא נשבות". על תשובתו המפורטת של הרשב"ץ נסמך מרן הבית יוסף בהיתרו, ועל זה סומכים תלמידי הכוללים בזמננו, להשקיע עצמם בלימוד למען עולם התורה ולקבל מלגת קיום.

ויכוח מעניין נוצר בין הרשב"ץ לאחד מגדולי הדור שברח גם הוא מספרד לאלג'יר, הלא הוא הריב"ש, רבי יצחק בר ששת. לעומת הרשב"ץ, שהיה בגילאי השלושים, היה הריב"ש קרוב יותר לשבעים. הוא היה רבה של אלג'יר, והרשב"ץ ישב איתו במושב בית דין. אך מינויו של הריב"ש היה מתוקף המלכות האלג'יראית, והרשב"ץ טען שלעובדה זו, למינוי של המלכות, אין תוקף בהלכה. אין הריב"ש אב בית דין מכוח קביעת המלך הגוי, אלא רק אם היהודים יקבלו אותו עליהם, זה מה שייתן תוקף להיותו אב בית דין.

בתשובות שני הגדולים האלו נשתמרו ויכוחים מעניינים המשקפים לנו את מצב חיי היהודים בזמנם. אחד המקרים היה של יהודי בשם אשתרוק יחיון, שתבע נכסים שהופקדו בידי סוחרים לפני שבעליהם נמלטו ממיורקה בזמן גזרות השמד. הריב"ש הכריע שהרכוש צריך להגיע לאלמנה. חלק מהדיינים לא היו שלמים עם הפסיקה, ושלחו את התובע אל הרשב"ץ. הרשב"ץ כתב תשובה החולקת על רב העיר המבוגר. שנים אחר כך, כאשר סידר את תשובותיו, הוסיף בראש התשובה הודאה יוצאת דופן: "ילדות הייתה בי והעזתי פני ברב מופלג בזקנה ובחכמה".

שיתוף הפעולה ביניהם היה בכל זאת עמוק. בב' באלול קנ"ד, בקיץ 1394, שלוש שנים בלבד לאחר בוא הפליטים, התכנסו רבני אלג'יר: הריב"ש, רבי יצחק בונאסטרוק והרשב"ץ, וקבעו 12 תקנות בענייני נישואין, גירושין, כתובה והתחייבויות ממוניות בתוך המשפחה. הרשב"ץ היה מהמנסחים המרכזיים. התקנות נועדו בראשיתן, במידה רבה, לקהל הפליטים שהגיע מספרד ופורטוגל, אך השפעתן התרחבה עם השנים, והן נעשו יסוד חשוב בדיני המשפחה של קהילות צפון אפריקה. שלושים שנה אחר כך, באייר קפ"ד, 1424, פרסם הרשב"ץ את התקנות מחדש, בצירוף הסברים והרחבות.

בשנת קנ"ט, 1399, פחות מעשור לאחר הגעתו לאלג'יר, הובא לפניו דיון מסובך על גט שניתן באיטליה, בפרשה המכונה "הגט מפאנו". התשובה פותחת את החלק הראשון של שו"ת התשב"ץ, והיא ארוכה במיוחד. עצם העובדה שמחלוקת בענייני גט באיטליה הגיעה אל דיין צעיר יחסית שישב מעבר לים באלג'יר, מלמדת באיזו מהירות התפשט מעמדו בעולם ההלכה. במהדורה החדשה של התשב"ץ מוקדש נספח שלם לשחזור הפרשה.

באחת מתשובותיו הוא דן באחריותו של רופא שטעה בטיפול, ומבחין בין מנתח – "רופא אומן" המשתמש בכלים ועלול לגרום פגיעה גופנית – לבין רופא המטפל בתרופות, משקים ומרחצאות. הוא מסביר שגם רופא מיומן אינו אמור לסמוך על ניסיונו בלבד כאשר יש מי שחכם ממנו, אך אם נהג בדרך המקצועית הראויה – "שכרו מרובה לשמיים".

סגנון פסיקתו היה תקיף. הרשב"ץ כתב על עצמו שאין הוא פוסק מתוך השערה: "איני בהוראתי מגשש כעיוורים קיר". לדבריו, הוא אינו אומר "אסור" או "מותר" לפני שהוא חוקר את הסוגייה. הוא טען שמעולם לא נאלץ לחזור בו מפסק לאחר שהורה אותו!

גם על הרלב"ג, שהיה קרוב משפחתו, כותב הרשב"ץ בתקיפות: "אע"פ שהרלב"ג ז"ל אדם גדול וחשוב וקרוב לנו האיש... האמת יותר קרובינו".

לאחר פטירת הריב"ש, בסביבות שנת קס"ח, 1408, נעשה הרשב"ץ למנהיגה הרבני של אלג'יר. הוא התעקש שהמינוי לא יאושרר באמצעות צו של השלטון, בהתאם לעמדתו בנושא. אך הוא לא שכח את קהילת מיורקה שאותה עזב בשנות הזעם. כ-44 שנים לאחר שעזב את מיורקה, עדיין התקיימה שם קהילה יהודית מצומצמת. הרשב"ץ המשיך לעקוב אחריה מן הצד השני של הים התיכון. בשו"ת שלו (חלק ג', סימן רכ"ז), נשמר מכתב תוכחה ארוך ששלח ליהודי האי. הוא שמע על מחלוקות פנימיות קשות בקהילה ועל התרופפות בכמה תחומים, וכתב להם כי הקהילה הקודמת כבר חרבה בעקבות המחלוקת, וכי עליהם ללמוד מהעבר. "למה לא תקחו מוסר", כתב, והזהיר אותם שהסכסוכים בתוך הקהילה מסכנים את עצם קיומה. הרשב"ץ מתאר צעירים שהגיעו ממיורקה כשהם מגלחים את פאות ראשם, ועל דרכי מסחר ביין שלא תאמו את דרישות ההלכה. הוא אף מזכיר את העובדה שבני הקהילה חיים הרחק מהמרכזים היהודיים הגדולים, ולכן אין עליהם פיקוח תורני משמעותי.

בשולי התשובה כתב הרשב"ץ כמה מלים של סיכום לעצמו: "אחר שכתבתי זה לא שמעו לקולי". תושבי מיורקה לא הצליחו להחזיק ביהדותם. חלק מהם התנצרו, וחלק מהם נפוצו לכל עבר. בשנת 1435 חוסל היישוב היהודי הרשמי בפלמה דה מיורקה.

במקביל לפעילותו בבית הדין כתב הרשב"ץ בהיקף עצום. מלבד מאות תשובותיו הוא חיבר את "מגן אבות", ובו דיונים באמונה, פילוסופיה, טבע ורפואה; את "אוהב משפט" על ספר איוב; את "זוהר הרקיע" על אזהרות רבי שלמה אבן גבירול; פירושים למסכתות; חיבורים בענייני שחיטה, פסח, הגדה, מולדות ולוח השנה; וכן פיוטים, קינות וסליחות.

בנו, רבי שלמה בן שמעון דוראן, המכונה "הרשב"ש", גדל באלג'יר ונכנס בהדרגה לעבודת ההוראה והדיינות עוד בחיי אביו. הרשב"ץ עצמו אף הכין נוסח פיוטי למצבתו. אחת השורות אומרת: "עם גוף נקבר זכר נשאר, כי לא נעדר שם משמעון", רמז לכך שבנו שלמה עתיד להמשיך את מקומו. לאחר פטירתו בשנת ר"ד אכן ירש הרשב"ש את הנהגת הקהילה, ומשפחת דוראן המשיכה לשמש בהנהגת יהדות אלג'יר במשך דורות.

שו"ת התשב"ץ לא נדפס בחייו, ואף לא במשך מאות שנים לאחר מותו. כתביו נשמרו במשפחה, ורק במאה השמונה עשרה נאספו והובאו לדפוס באמסטרדם. המהדורה הראשונה נדפסה קרוב לשלוש מאות שנה לאחר שישב הרשב"ץ בבית הדין באלג'יר. סגולה מיוחדת מיוחסת לספרו: ספרי התשב"ץ אינם מתבלים ואינם מתליעים, הם תמיד נראים כמו חדשים! הסטייפלר זצ"ל מסר סגולה זו, והסביר שזה משום שהרשב"ץ היה זהיר מאד בכבוד הספרים, והעיד כי הוא ראה ספר תשב"ץ בן מאות שנים, שנראה כחדש.