חוק לישראל - פרשת כי תבוא, יום רביעי

תורה

שלישי (טז) הַיּוֹם הַזֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: יוֹמָא הָדֵין יְיָ אֱלָהָךְ מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָת קְיָמַיָא הָאִלֵין וְיָת דִינַיָא וְתִטַר וְתַעְבֵּד יָתְהוֹן בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ:
(יז) אֶת יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: יָת יְיָ חֲטַּבְתָּ יוֹמָא דֵין לְמֶהֱוֵי לָךְ לֶאֱלָהּ וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר קְיָמוֹהִי וּפִקוּדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּלְקַבָּלָא לְמֵימְרֵהּ:
(יח) וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וַיְיָ חָטְבָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וּלְמִטַר כָּל פִּקוּדוֹהִי:
(יט) וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: וּלְמִתְּנָךְ עִלָאָה עַל כָּל עַמְמַיָא דִי עֲבַד לְתֻשְׁבָּחָא וּלְשׁוּם וְלִרְבוּ וּלְמֶהֱוָךְ עַם קַדִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כְּמָא דִי מַלִיל:
רביעי כז (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וּפַקִיד מֹשֶׁה וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל יָת עַמָא לְמֵימָר טַר יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין:
(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וִיהֵי בְּיוֹמָא דִי תַעְבְּרוּן יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְקִים לָךְ אַבְנִין רַבְרְבִין וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא:

נביאים - ישעיה - פרק ס

(טז) וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב: וְתִשְּׂבְּעִין נִכְסֵי עַמְמַיָּא וּבְבִזַּת מַלְכִין תִּתְפַּנְּקִין וְתֵדְעִין אֲרֵי אֲנָא יְיָ פַּרְקִיךְ וּמְשֵׁזְבִיךְ תַּקִּיפָא דְּיַעֲקֹב:
(יז) תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה: חֲלָף נְחָשָׁא דִּבַזוּ מִנִּיךְ יְרוּשְׁלֵם אַיְתִי דַּהֲבָא וַחֲלַף פַּרְזְלָא אַיְתֵי כַּסְפָּא וַחֲלַף אָעַיָּא נְחָשָׁא וַחֲלַף אַבְנַיָּא פַּרְסְלָא וְאַשַׁוֵּי פַּרְנָסָךְ שְׁלַם וְשִׁלְטוֹנִיךְ בְּזָכוּ:
(יח) לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה: לָא יִשְׁתְמַע עוֹד חַטְפָא בְּאַרְעִיךְ בִּזָּה וּתְבִירָא בִּתְחוּמִיךְ וִיעַרְעוּן פּוּרְקַן עַל שׁוּרָךְ וֻעַל תַּרְעָךְ יְהוֹן מְשַׁבְּחִין:
(יט) לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ: לָא תִּצְטָרְכִין עוֹד לְנֵהוֹר שִׁמְשָׁא בִּימָמָא וְאַף לָא לְזֵהוּר סִיהֲרָא בְּלֵילְיָא וִיהֵי לִיךְ יְיָ לְנֵהוֹר עֲלָם וֵאלָהָךְ לְתוּשְׁבַּחְתִּיךְ:
(כ) לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ: לָא תְבַטֵּל עוֹד מַלְכוּתִיךְ וִיקָרִיךְ לָא יֶעְדֵי אֲרֵי יְיָ יְהֵי לִיךְ לְנֵהוֹר עֲלָם וְיִשְׁלְמוּן יוֹמֵי אֶבְלִיךְ:
(כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר (מטעו) מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: וְעַמִּיךְ כּוּלְהוֹן זַכָּאִין לְעָלַם יַחְסְנוּן אַרְעָא נִצְבָא דְּחֶדְוָתִי עוֹבַד גְּבוּרְתִּי לְאִשְׁתַּבָּחָא:

כתובים - תהילים - פרק צה

(ח) אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר: לָא תַקְשׁוּן לִבְּכוֹן הֵיךְ בְּמַצוּתָא הֵיךְ יוֹמָא דְנַסֵיתוּן אֱלָהָא בְּמַדְבְּרָא:
(ט) אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי: דִי נַסִיאוּ יְתִי אֲבָהַתְכוֹן בַּחֲנוּ יָתִי לְחוֹד חֲמוֹן עוֹבָדָי:
(י) אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי: אַרְבְּעִין שְׁנִין מְאַסֵית בְּדָרָא בְּמַדְבְּרָא וַאֲמַרֵית עַמָא דְטַעְוָתָא בְלִבְּהוֹן הִנוּן וְאִנוּן לָא יָדְעוּ אָרְחִי :
(יא) אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי: דְקַיְמֵית בִּתְקוֹף רוּגְזִי אִם יַעֲלוּן לְנִיחַ בֵּית מַקְדְשִׁי :
צו (א) שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַיהוָה כָּל הָאָרֶץ: שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ תּוּשְׁבַּחְתָּא חֲדַתָּא שַׁבַּחוּ אֲנְגְלֵי מְרוֹמָא שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ כָּל צַדִיקֵי אַרְעָא:
(ב) שִׁירוּ לַיהוָה בָּרֲכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ: שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ בָּרִיכוּ שְׁמֵיהּ בַּשַּׂרוּן מִיוֹמָא לְיוֹמָא פּורְקָנֵיהּ:

משנה שבועות פרק ו

א. שְׁבוּעת הַדַּיָּנִין, הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף וְהַהוֹדָאָה בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, פָּטוּר. כֵּיצַד, שְׁתֵּי כֶסֶף לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, פָּטוּר. שְׁתֵּי כֶסֶף ופְרוּטָה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, חַיָּב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי, פָּטוּר. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, חַיָּב. מָנֶה לְאַבָּא בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמֵשִׁיב אֲבֵדָה:

ברטנורה (א) שבועת הדיינין. השבועה שהדיינים משביעים ע''י הודאה במקצת הטענה צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף. שהוא שליש דינר שהדינר שש מעות והוא משקל צ''ו שעורו' בינוניות נמצאו שתי מעות משקל ל''ב שעורות: וההודאה. שמחייבתו לישבע לא תהא פחות משוה פרוטה. שאם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף, או מה שהודה פחות משוה פרוטה. אינו חייב שבועה דאורייתא נקיט חפצא בידי' כגון ספר תורה. או תפילין כשנשבע. והמחוייב שבועת היסת לא נקט הנשבע חפצא בידיה. אלא חזן הכנסת או המשביע נקיט חפצא בידיה בשעה שחבירו נשבע לו. ושלשה מיני שבועות הן דאורייתא ולא יותר. המודה במקצת הטענה. ומי שעד אחד מעיד כנגדו שהוא נשבע להכחיש העד ושבועת השומרים. וכל שאר שבועות הנזכרים במשנה. הם בתקנת חכמים. והם כעין של תורה בנקיטת חפץ. ואין הפרש בין שבועה דאורייתא לשבועות הנזכרות במשנה אלא שהמחוייב שבוע' דאורייתא ולא רוצה לישבע בית דין יורדין לנכסיו ונפרעים ממנו משלם. והמחוייב שבועה מדבריהם בתקנת חכמים ולא רוצה לישבע. משמתין אותו עד שיפרע או עד שישבע. ואם עמד בנדויו ל' יום ולא רצה לישבע. ולא לשלם. מכין אותו מכת מרדות ומתירין לו נדויו והולך לו. ואין יורדין לנכסיו: אין לך בידי אלא פרוטה פטור. שאין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף. וזה הודה לו נחושת ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף או יותר. אבל אם טענו מטבע כסף. וזה הודה לו נחושת ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף או יותר. אבל אם טענו מטבע כסף. הרי הודה לו במטבע: שתי כסף ופרוטה. קא סבר טענו חטים ושעורים והודה לו על אחת מהן חייב: מפני שהוא כמשיב אבידה. שהוא פטור משבועה. כדתנן גיטין (דף מח) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. ודוקא כשאין הבן טוען ודאי מנה לאבי בידך אלא שמא אבל טענו ודאי ואמר הוא לא היה לו אצלי אלא חמשים חייב שבועה דאורייתא דאין זה משיב אבידה:

ב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אָמַר לוֹ (בִפְנֵי עֵדִים) הֵן. לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי. נְתַתִּיו לָךְ, פָּטוּר. אֵין לְךָ בְיָדִי, חַיָּב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אָמַר לוֹ הֵן, אַל תְּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בְעֵדִים. לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי. נְתַתִּיו לָךָ, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁצָרִיךְ לִתְּנוֹ (לוֹ) בְעֵדִים:

ברטנורה (ב) מנה לי בידך. ואמר לו הן ובפני עדים. וכגון שאמ' אתם עידי דשוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך: פטור. משבועה דאורייתא אבל משביעין אותו היסת: אין לך בידי. לא היו דברים מעולם: חייב. לשלם. ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן והוא שכפר בבית דין אבל שלא בבית דין לא הוחזק כפרן:

ג. לִטְרָא זָהָב יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לִטְרָא כֶסֶף, פָּטוּר. דִּינַר זָהָב יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף וּטְרִיסִית וּפֻנְדְּיוֹן וּפְרוּטָה, חַיָּב, שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אֶחָת. כּוֹר תְּבוּאָה יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית, פָּטוּר. כּוֹר פֵּרוֹת יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית, חַיָּב, שֶׁהַקִּטְנִית בִּכְלָל פֵּרוֹת. טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בִשְׂעוֹרִים, פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּב. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵרוֹ בְּכַדֵּי שֶׁמֶן וְהוֹדָה לוֹ בְקַנְקַנִּים, אַדְמוֹן אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוֹדָה לוֹ מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבַע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. טְעָנוֹ כֵלִים וְקַרְקָעוֹת, וְהוֹדָה בַכֵּלִים וְכָפַר בַקַּרְקָעוֹת, בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים, פָּטוּר. הוֹדָה בְמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת, פָּטוּר. בְּמִקְצָת הַכֵּלִים, חַיָּב, שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן:

ברטנורה (ג) אלא לטרא כסף פטור. שאין כאן הודאה ממין הטענה: לתך. חצי כור ט''ו סאין: כדי שמן. כדים מלאים שמן: והודה לו בקנקנים. כדים רקים בלא שמן: הואיל והודה במקצת הטענה. דהוה ליה כמו טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן והלכה כאדמון. אבל אין הלכה כרבן גמליאל דמחייב בטענו חטין והודה לו בשעורים: פטור. משבועה דאורייתא. לא על הקרקעות ולא על הכלים. שאין הודאת קרקעות מביאתו לידי שבועה. שאין דין שבועה בקרקעות: הודה במקצת כלים. דאיכא הודאה וכפירה בלאו קרקעות. חייב לישבע אף על הקרקעות על ידי גלגול שבועה: זוקקין. גוררין:

ד. אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן, אֲבָל נִשְׁבָּעִים לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ:

ברטנורה (ד) אין נשבעין על טענת חרש. כגון שטענו חרש ברמיזה. דחרש שאמרו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר: וטענת קטן. כגון שטוענו קטן. דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו ואין בנתינת קטן כלום. [והחרש] והשוטה כקטן הוא. ודוקא שבועה דאורייתא. הוא שאין נשבעין על טענת קטן. אבל שבועת היסת חייבין לישבע על טענתו: אבל נשבעין לקטן ולהקדש. הבא ליפרע מנכסי קטן לא יפרע אלא בשבועה וכן המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב. ובא ב''ח ליפרע מן הנכסים של הקדש צריך שבועה:

ה. וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶם, הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אֵין בָּהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע. נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, אֵין נִשְׁבָּעִים עֲלֵיהֶם:

ברטנורה (ה) העבדים והשטרות והקרקעות וכו'. דכתיב (שמות כב) על כל דבר פשע. כלל על שור על חמור על שה על שלמה. פרט. על כל אבדה. חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש. דבר המיטלטל וגופו ממון. אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מטלטלין. יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאף על פי שהם מטלטלין אין גופן ממון. שכל אלו אין נשבעין עליהן. והקדש אין נשבעין עליו דכתיב (שם) כי יתן איש אל רעהו. ולא של הקדש: אין בהם תשלומי כפל. דבהני דוקא דמרבינן כעין הפרט דכתיב באותה הפרשה ישלם שנים: ולא תשלומי ארבעה וחמשה. דכל היכא דליכא כפל אינו משלם ד' וה'. דכיון דליכא כפל הוו להו תשלומי ג' וד' ותשלומי ד' וה' אמר רחמנא. ולא תשלומי ג' וד': שומר חנם אינו נשבע. שומר חנם אין לו עליו אלא שבועה. דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו. ואותה הפרשה בשומר חנם נאמר'. ועל העבדים ועל הקרקעות ועל השטרות אינו נשבע. דילפינן לה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו. כלל. כסף או כלים פרט. לשמור. חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפור' דבר המיטלטל וגופו ממון. אבל כל וכו' יצאו קרקעות דלאו מיטלטלים וכו'. וכל הני דאמרינן בהו אינו נשבע. דוקא שבועה דאורייתא. אבל שבועת היסת לעולם חייבין לישבע: נושא שכר אינו משלם. גניבה ואבדה הכתוב בו לחיוב. דכתיב (שם) אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו ועבדים וקרקעות ושטרות אינו משלם. דכתיב בשומר שכר (שם) כי יתן איש אל רעהו. כלל. (חמור או שור או שה וכל בהמה פרט. לשמו' חזר וכלל וכו') כדאמרינן לעיל. רעהו כתיב בשומר חנם ובשומר שכר דמשמע רעהו ולא הקדש. ושואל. ושוכר. לא הוזכרו כאן למעוטי בהו עבדים וקרקעות ושטרות והקדשות. דלא שייך שאלה בקרקעות ולא בשטרות על הרוב וכל שכן שכירות שאינו שייך בשטרות וכן לא שייך שאלה ושכירות בהקד'. שאסור להשאיל ולהשכיר ההקדשות:

ו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד, עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב שְׁבוּעָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע. אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבַּמִּדָּה וְשֶׁבַּמִּשְׁקָל וְשֶׁבַּמִּנְיָן. כֵּיצַד, בַּיִת מָלֵא מָסַרְתִּי לְךָ וְכִיס מָלֵא מָסַרְתִּי לָךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל, פָּטוּר. זֶה אוֹמֵר עַד הַזִּיז וְזֶה אוֹמֵר עַד הַחַלּוֹן, חַיָּב:

ברטנורה (ו) ר' מאיר אומר יש דברים שהם בקרקע. ענבים העומדים ליבצר הוא דאיכא בין חכמים לרבי מאיר. דרבי מאיר סבר ענבים העומדים ליבצר כבצורות דמיין. וחכמים סברי לאו כבצורות דמיין. והלכה כחכמים. ודוקא בדין שומרים אבל גבי מקח וממכר ואונאה ומוד' במקצת הטענה בכל הני קיימא לן דדבר העומד ליבצר כבצור דמו. וכן הלכה: עד הזיז. קורה של עלייה הבולטת מתוך הבית וכללא דמלתא לעולם אינו חייב שבועה דאורייתא עד שיטעננו דבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין. ויודה לו במקצת המדה. או במקצת המשקל. או במקצת המנין:

ז. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, אָמַר לוֹ סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁלשָׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, חַיָּב. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וָחֲמִשָּׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, חַיָּב. וּמִי נִשְׁבָּע, מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן:

ברטנורה (ז) המלוה את חברו על המשכון. נעשה עליו שומר שכר לא שנא משכנו בשעת הלואתו. לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו. ואם אבד או נגנב והיה המשכון כנגד החוב יצא משכונו בחובו. ואין להם זה על זה כלום. ואם החוב יתר על המשכון משלם לוה למלוה מה שהיה החוב יותר. ואם המשכון יותר על החוב משלם מלוה ללוה. ואם נאבד באונס ששומר שכר פטור. גם המלוה פטור. ונשבע שבאונס נאבד. וגובה חובו כולו: שקל. חצי סלע: לא כי. לא כן היה אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה: חייב. שהרי הוא הודה במקצת הטענה שהסלע שוה ארבעה דינרין. וכיון שהלוה חייב לישבע כמה היה שוה המשכון שלו. והמלוה חייב לישבע על המשכון שאינו ברשותו ואף על פי שמשלם דמיו. משום דחיישינן שמא עיניו נתן בו. בית דין משביעין את המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו. ואחר כך משביעין את הלוה כמה היה שוה. שמא ישבע הלוה תחלה ולא דקדק בשומא. ויוציא המלוה את המשכון ויפסלנו לעדות ולשבועה והא דתנינן בסיפא מי נשבע. מי נשבע תחלה קאמר: מי שהפקדון אצלו. המלוה שהיה המשכון אצלו נשבע שאין המשכון ברשותו:

גמרא שבועות דף לח ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה. אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֵן וְנַקֵּה. וְכָאן נֶאֱמַר לֹא יְנַקֶּה. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ. וְאֵין בְּשָׂרוֹ אֶלָּא קְרוֹבוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח) וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד) אָלֹה וְכַחֵשׁ וְאֵימָא עַד דְּעָבִיד לְהוּ לְכוּלְהוּ לֹא סַלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב (ירמיה כג) מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ. וּכְתִיב (הושע ד) עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאוּמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָהּ. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דּוֹרוֹת וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ה) הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְגוֹמֵר. וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו הוֹצֵאתִיהָ לְאַלְתַּר וּבָאָה אֶל הַגַּנָּב, זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְטוֹעֲנוֹ וּמַשְׁבִּיעוֹ וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר כְּמַשְׁמָעוֹ וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכַלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו. הָא לָמַדְתָּ דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלֶּה אוֹתָן אִם אָמַר אֵינִי נִשְׁבַּע, פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם אָמַר הֲרֵינִי נִשְׁבַּע, הָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְגוֹמֵר. וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתָּךְ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתָךְ אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמשֶה רַבֵּינוּ כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶן: דְּעוּ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם וְגוֹמֵר כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְגוֹמֵר:

רש''י בלשונה. בכל לשון שהוא מבין בו: שכל העולם נזדעזע. לקמיה בעי ליה: את פיך. שבועת שקר: לחטיא את בשרך. את קרוביו: פוטרין אותו מיד. ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו ועל כך ישלם מי שקבל עליו בב''ד: הרשעים. מפרש לקמיה: אלא על דעתנו. הא פרישנא טעמא משום קניא דרבא בפרק שלישי: לא אתכם. כלומר לא כשאתכם במחשבה לבבכם:

זוהר פנחס דף רל''א ע''ב

בְּיוֹמֵי דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מְתַקְּנִין בֵּי דִּינָא כֻּרְסַיָּא לְמַלְכָּא לְמֵידָן כָּל עָלְמָא וְיִשְׂרָאֵל עָאלִין בְּקַדְּמִיתָא בְּדִינָא קַמֵּיהּ דְּלֵיפוּשׁ רַחֲמֵי (ס''א קַמֵּי דְּלֵיפוּשׁ רֻגְזָא) תְּנָן וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ מַאי הוּא אֶלָּא הַנֵּי תְּרֵין יוֹמִין דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אַמַּאי תְּרֵין יוֹמִין בְּגִין דְּאִנּוּן תְּרֵי בֵּי דִּינָא דְּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא דִּינָא עִלָּאָה דְּאִיהוּ קַשְׁיָא דִּינָא תַּתָּאָה דְּאִיהוּ רַפְיָא וְתַרְוַיְהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי וְעַל דָּא לָא יַדְּעֵי הַנֵּי בַּבְלָאֵי רָזָא דִּיבָבָא וְיַלְלוּתָא וְלָא יַדְּעֵי דְּתַרְוַיְהוּ אִצְטְרִיכוּ יַלְלוּתָא דְּאִיהוּ דִּינָא תַּקִּיפָא. תְּלָת דִּינִין דְּאִיהוּ דִּינָא רַפְיָא גְּנוּחֵי גְּנָח רַפְיָא אִנּוּן לָא יָדְעֵי וְעָבְדִין תַּרְוַיְהוּ וַאֲנָן יַדְעֵינָן וַעֲבְדֵינָן תַּרְוַיְהוּ (ס''א וְעַל דָּא רָזָא דִּיבָבָא וִילָלָא וְתַרְוַיְהוּ אִצְטְרִיכוּ הַנֵּי בַּבְלָאֵי אִנּוּן לָא יָדְעֵי וְעָבְדִין תַּרְוַיְהוּ) וְכֹלָּא נָפְקִין לְאֹרַח קְשׁוֹט. פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''א) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר מַאי בַּחֹדֶשׁ דָּא בֵּי דִּינָא רַפְיָא דְּאִקְּרֵי חֹדֶשׁ בַּכֶּסֶה (כֵּס דְּעָלְמָא עִלָּאָה כֵּ''ס ה' דָּא פַּחַד יִצְחָק דְּאִיהוּ כֵּס לְמַלְכָּא עִלָּאָה. תּוּ בַּכֶּסֶה) דָּא דִּינָא קַשְׁיָא פַּחַד יִצְחָק דִּינָא דְּאִתְכַּסֵי תָּדִיר דְּלָאו אִיהוּ דִּינָא בְּאִתְגַלְיָא. כִּי חֹק דָּא דִּינָא רַפְיָא וּמִשְׁפָּט דָּא דִּינָא (קַשְׁיָא) בְּרַחֲמֵי וְתַרְוַיְהוּ אִנּוּן כַּחֲדָא בְּגִין כָּךְ תְּרֵין יוֹמִין וְתַרְוַיְהוּ בְּרָזָא חָדָא. אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹמֵר לָא כְּתִיב שׁוֹמְעֵי אוֹ תּוֹקְעֵי תְּרוּעָה אֶלָּא יוֹדְעֵי תְּרוּעָה בְּגִין (ס''א כְּגוֹן) חַכִּימִין דְּדַיְּרִין בַּאֲוִירָא דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא אִנּוּן יוֹדְעֵי תְּרוּעָה רָזָא דִּתְרוּעָה כְּמָה דִּכְתִיב (שם ב') תְּרוֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל מַאן עַמָּא כְּיִשְׂרָאֵל דְּיָדְעִין רָזִין עִלָּאִין דְּמָארֵיהוֹן לְמֵיעָל קַמֵּיהּ וּלְאִתְקַשָּׁרָא בֵּיהּ וְכָל אִנּוּן דְּיָדְעֵי רָזָא דִּתְרוּעָה יִתְקָרְבוּן לְמֵיהָךְ בְּאוֹר פָּנָיו דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְדָא אוֹר קַדְּמָאָה דְּגָנִיז קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַצַדִּיקַיָּא וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְדָּע לָהּ:

תרגום הזוהר
בַּיָּמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַבֵּית דִּין מְתַקְּנִים כִּסֵּא אֶל הַמֶּלֶךְ לָדוּן כָּל הָעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים תְּחִלָּה לָדוּן לְפָנָיו, כְּדֵי שֶׁיִּתְרַבֶּה הָרַחֲמִים. תְּנָן וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. מַהוּ יוֹם בְּיוֹמוֹ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אֵלּוּ הֵם שְׁנֵי יָמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְלָמָּה הֵם שְׁנֵי יָמִים. מִשּׁוּם שֶׁהֵם שְׁנֵי בָּתֵּי דִּין הַמִּתְחַבְּרִים יַחַד. דִּין עֶלְיוֹן שֶׁהוּא קָשֶׁה בְּדִין תַּחְתּוֹן שֶׁהוּא רָפֶה. וּשְׁנֵיהֶם נִמְצָאִים. וְעַל זֶה לֹא יָדְעוּ הַבַּבְלִים סוֹד הַשְּׁבָרִים וְהַתְּקִיעָה, שֶׁלֹּא יָדְעוּ שֶׁשְּׁנֵיהֶם צְרִיכִים, הַתְּרוּעָה הִיא דִּין קָשֶׁה. שְׁל. שָה שְׁבָרִים הֵם דִּין רָפֶה. וְעַל כֵּן דּוֹמֶה לְמִי שֶׁגּוֹנֵחַ מִלִּבּוֹ, שֶׁהוּא רָפֶה. הֵם הַבַּבְלִים לֹא יָדְעוּ אֵיזֶה מִשְּׁנֵיהֶם צְרִיכִים, וְעַל כֵּן עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם. וְאָנוּ יוֹדְעִים אֶת שְׁנֵיהֶם, שֶׁשְּׁנֵיהֶם צְרִיכִים וְעוֹשִׂים אֶת שְׁנֵיהֶם. וְהַכֹּל יוֹצֵא לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת. פָּתַח וְאָמַר, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה וְגוֹ'. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, מַהוּ בַּחֹדֶשׁ. וּמֵשִׁיב, זֶה הוּא דִּין הָרָפֶה, שֶׁנִּקְרָא חֹדֶשׁ. בַּכֶּסֶה, זֶה הוּא דִּין קָשֶׁה הַמְּכוּנֶה פַּחַד יִצְחָק. דִּין שֶׁהוּא מְכוּסֶה תָּמִיד שֶׁאֵינוֹ דִּין בַּגָּלוּי. כִּי חֹק, הוּא דִּין רָפֶה וּמִשְׁפָּט, הוּא דִּין כָּלוּל בְּרַחֲמִים. וּשְׁנֵיהֶם הֵם יַחַד, וּמִשּׁוּם זֶה יֵשׁ שְׁנֵי יָמִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּשְׁנֵיהֶם הֵם בְּסוֹד אֶחָד. אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ': לֹא כָּתוּב שׁוֹמְעֵי, אוֹ תּוֹקְעֵי תְּרוּעָה, אֶלָּא יוֹדְעֵי תְרוּעָה. הוּא מִשּׁוּם שֶׁרַק הַחֲכָמִים הַיּוֹשְׁבִים בַּאֲוִיר אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הֵם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה. סוֹד הַתְּרוּעָה, הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, תְּרוֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל. מִי עַם כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדְעִים סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁל רִבּוֹנָם, לִכָּנֵס לְפָנָיו וּלְהִתְקַשֵּׁר בּוֹ. וְכָל אֵלּוּ הַיּוֹדְעִים סוֹד הַתְּרוּעָה, יִתְקָרְבוּ לָלֶכֶת בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁזֶּה הוּא אוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁגָּנַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַדִּיקִים. וְעַל כֵּן צְרִיכִים לָדַעַת אוֹתָהּ. אֶת הַתְּרוּעָה.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. הָיוּ הָאוֹכְלִין מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה מְזַמְּנִין בְּשֵׁם כֵּיצַד הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְהֵן עוֹנִין בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ וּמַתְחִיל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן: ב. הַסּוֹעֵד בְּבֵית חֲתָנִים מִשֶּׁיַּתְחִילוּ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי סְעֻדַּת נִשּׂוּאִין וְלַהֲכִינָהּ עַד שְׁלשִים יוֹם אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵם עוֹנִים בָּרוּךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְכוּ' וְאִם הָיוּ עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה וְכוּ'. וְכֵן סְעֻדָּה שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ:

מוסר
שערי תשובה דף כח עג

כַּת לֵצִים אִישׁ לָשׁוֹן הַנּוֹתֵן דֹּפִי בִּבְנֵי אָדָם כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נ) תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְּדַבֵּר בְּבֶן אִמֶּךָ תִּתֵּן דֹּפִי. וְנִקְרָא לֵץ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן פֵּרוּשׁ שְׁתֵּי הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת שֶׁהֵם הַזָּדוֹן וְהַגַּאֲוָה נִקְבְּצוּ וְנִתְחַבְּרוּ בָּאָדָם הַלֵּץ כִּי מִבְּלִי הֱיוֹת לוֹ תּוֹעֶלֶת בְּדָבָר הוּא גּוֹרֵם נֶזֶק עָצוּם לַחֲבֵרָיו אֲשֶׁר יַבְאִישׁ אֶת רֵיחָם בְּעֵינֵי הָאָדָם וְזֶה תַּכְלִית הַזָּדוֹן יוֹתֵר מִן הַגּוֹזֵל וְהַחוֹמֵס שֶׁעוֹשֶׂה לְהַרְבּוֹת לוֹ מָמוֹן וְגַם הוּא יָהִיר כִּי הַשָּׁפָל וְהַנִּכְנַע כַּאֲשֶׁר יַכִּיר מִגְרַעַת עַצְמוֹ וּמוּמָיו לֹא יִתְלוֹצֵץ עַל בְּנֵי אָדָם. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: לֶעָתִיד לָבֹא מִתְקַבְּצוֹת חַיּוֹת אֵצֶל הַנָּחָשׁ וְאוֹמְרוֹת לוֹ: אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל וְאַתָּה מַה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ. אוֹמֵר לָהֶם: וּמַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן. וְזֶה הַחֵלֶק גַּם הוּא מֵחֶלְקֵי כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע: