מה למדתי מאוטובוס שעקף תחנות

במוצ"ש חזרתי משמחת השבע ברכות של אחת מאחיניותי, שהתחתנה, ב"ה, בשבוע שעבר.

חיכיתי לאוטובוס, שאף על פי שבלוח הזמנים היה כתוב שהוא כבר היה צריך להיות בתחנה – המתנתי 20 דקות נוספות.

זה מרגיז, אבל לא על זה אני רוצה לכתוב.

כמו שהאוטובוס הואיל בטובו להגיע, מיד אחריו הגיע אוטובוס נוסף, אותו קו.

הראשון עצר, והשני עקף.

עליתי ותפסתי את מקומי. מרוב שתא המטען היה עמוס, עליתי יחד עם המזוודה.

בתחנה הבאה האוטובוס שלי עקף, והשני עצר.

כל זה הקדמה קלה כדי להגיע לפואנטה: מתברר שהתחנה האחרונה שהאוטובוס שלי עצר בה הייתה התחנה שבה אני עליתי, כי מאותו הרגע הוא פשוט עקף את כל התחנות והשאיר את האנשים עומדים המומים, מנפנפים בידיים לאות "היי! אנחנו כאן!", כאילו הם אוויר.

התכווצתי בכיסאי.

הרגשתי שאני לא מעכלת את זה.

עשרות אנשים עומדים בתחנות בשעת לילה מאוחרת מאד (היה כבר אחרי 11 בלילה), עם ילדים על הידיים (או בלי, גם בלי ילדים זה לא כיף לחכות בתחנה), והאוטובוס חולף על פניהם...

והם לא יודעים שעוד דקה יגיע אוטובוס נוסף!

כשהוא יגיע – הם יבינו, כנראה, שהאוטובוס הזה מלא, ושהנהג ידע שיש אוטובוס נוסף אחריו, ושאף אחד לא שכח אותם.

אבל הם לא יודעים.

וזה העניין.

אם הם היו יודעים - הם היו נרגעים.

הם היו שמחים שיש אוטובוס עם מקום בשבילם.

הם היו מרגישים שחשבו עליהם.

אבל הם לא.

בלי להיות שם, אני יכולה לנחש שהם כעסו, רטנו, התעצבנו, קיטרו על החברה ועל הנהגים ועל מה שאפשר.

כי הם לא ידעו מה יקרה עוד רגע!

וכל מה שרציתי זה לצעוק להם מהחלון: חכו, יש עוד אוטובוס מאחורינו! כדי לגרום להם להרגיש טוב יותר.

מיותר לציין שלא עשיתי את זה, אבל הלוואי שהנהג היה עוצר רגע כדי לומר להם.

אבל הוא לא.

מה שעלה בדעתי אחרי שיצאנו מהעיר וסיימתי להיות עסוקה באנשים שמחכים במחשבה שהם פספסו את האוטובוס, הוא שככה הקב"ה מתנהג איתנו.

הרבה הפעמים הוא "עוקף אותנו", נראה כמתעלם, לא מקשיב, לפעמים גם מרגיש כאילו לא אכפת לו, חלילה, אבל בעצם... הוא יודע שיש תכנית שמחכה לנו. זה רק עניין של דקה, שנה, עשור. הכל מתוכנן. הוא רואה אותנו עומדים בתחנה ומנופפים בידיים "היי, אל תדלג עלינו! אנחנו פה!", אבל הוא מדלג, כי הוא יודע שיש אוטובוס עם יותר מקומות מאחורה.

הוא רואה.

הוא כבר הכין תכנית.

זה אנחנו שלא יודעים מה הוא הכין, ומתי התוכנית תצא לפועל.

הלוואי שהוא היה עוצר רגע את האוטובוס, פותח את הדלת ואומר: "ילדה שלי, אני יודע שמאוחר בלילה, שאת עייפה, שאת רוצה להגיע הביתה, שיש לך דיוור להוציא הערב לאלפי אנשים, שלא תגיעי לפני 12 וחצי בלילה הביתה, שיש לך ערמת כביסות, שאת שונאת לחכות ברחוב. פשוט אין מספיק מקום באוטובוס הזה, וחבל שתעמדי כל הדרך. חכי עוד רגע ויגיע אוטובוס בדיוק בשבילך. אני יודע. אני אחראי על הנהגים!".

לי היה קל יותר לעבור את החיים האלו אם הייתי יודעת מה התוכנית האלוקית, למה דברים כאלו ואחרים משתבשים, מתעכבים, משתנים, מתקלקלים, לא קורים.

כנראה גם לך.

אבל זה העניין, שנדע שלא נדע.

שנמשיך לנופף ולקרוא לו שישים לב, שישלח כבר – אוטובוס, עבודה, כסף, שידוך, בריאות, שמחה, בריאות הגוף, בריאות הנפש, כוח, מוח... שישלח. די כבר. מאוחר. אין לנו כוח!

והוא?

הוא לא פותח את הדלת עכשיו, כי הוא יודע שיש תכנית טובה יותר.

והמבחן שלנו הוא להאמין, אף על פי שאנחנו לא יודעים מה, מתי, איך, כמה, איפה.

קשוח. אני יודעת.

לפחות היום הייתי על האוטובוס הראשון וצפיתי בעניין הזה מהצד. יכולתי באותה המידה להיות מאלו שמחכים לאוטובוס כשהוא חולף על פני, להתעצבן, ואחרי דקה לגלות שיש אוטובוס אחר.

אבל הנה, הקב"ה חסך לי את העצבים האלו היום. תודה על זה.

מי יודע בעוד כמה דברים ועניינים מורכבים הרבה הרבה יותר הוא חסך לי, ואני אפילו לא יודעת להודות על זה.

 לא יודעת מה איתך, אבל לא תמיד אני מצליחה להחזיק באמונה המוחלטת שהכל לטובתי, שהכל מתוכנן הכי טוב בשבילי, שאם משהו מרגיש רע עכשיו זה כי יש טוב שמחכה לי.

היום ראיתי את זה בקלות ובפשטות, וכתבתי את הפוסט הזה בשבילי.

תזכורת לעצמי.

כי יש כמה עניינים שהייתי שמחה שהקב"ה היה מעדכן אותי מה התוכניות שלו לגביהם.

וקצת איבדתי סבלנות.

קצת הרבה.

וגם אני צריכה כוחות למסע הזה שנקרא "חיים".

אז התובנה שנפלה לי ושכתבתי בשבילי, אולי תלטף קצת גם את הלב שלך, ותיתן לך כוח לחכות בתחנה לאוטובוס שמדויק לך.

כי אנחנו לא מלאכיות, אלא רק בני אדם.

וזה בדיוק עניין האמונה.

שנזכה לראות איך כל מה שהתפספס לנו, "ברח לנו", עקף אותנו, השתבש והתקלקל, היה כל כך מדויק לטובתנו.

איתך, מחכה בתחנה.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן