הסיפור של הבמיה: מי צריך הגדרות כשרעבים ויש ריח טוב של בית ותבשילים?

לכל אישה יהודייה יש סיפור המטבח שלה. איפה הכל התחיל, מה היא ידעה כשהיא הייתה כלה צעירה, איך התפתחו היכולות שלה, לאן היא השתכללה. "אני חייבת לכתוב על הבמיה האחרונה שהייתה פה", הודעתי לבעלי. "מסתתר מאחוריה עומק סיפור התובנות של המבשלת שבתוכי".

סיפור הבמיה יכול להתחיל בשוק מחנה יהודה של חמישי לפני שבועיים, ויכול להתחיל בעוזרת שבעלי סיפר לי עליה לפני שלושים וארבע שנים, בערך ביום שהכרנו. היא הייתה מגיעה אליהם משכונת עלייה מכפר סבא לתל-אביב כשהוא היה קטן, וידעה לבשל רק כמו שהיא ידעה לבשל. חריף. טעים. סחוגי כזה, לא מתאים למסורת העדה שבה האשכנזי שלי גדל.

כשהתחתנו, הסתבר שאני לא יודעת לעשות חביתה. הייתי מתלבטת דקות ארוכות מתחת למחבת על הגודל הנכון של הלהבה בהתאמה לביצה. בשלב המתקדם יותר שכרנו בשלנית, מישהי שאמא שלי סידרה לי. היא הייתה יומיים. הייתי מתצפתת עליה, היו לי כבר שני ילדים. מה היא עושה שאני לא יכולה לעשות?

לקראת הצהריים הגיעה עינת נתן, חברתי האהובה, שהיום היא מדריכת הורים מוכשרת וחשובה. אבל אז? שתינו היינו בנות עשרים וקצת. בתוך כל התקשורת החילונית שבה עבדנו, כלום לא עניין אותנו, חוץ מחלום אחד: בית. ילדים. אהבה. ואיך עושים את כל זה בצורה הכי טובה.

"את רצינית?", היא שאלה אותי כשהיא ראתה את ה"מבשלת". "תגידי לה ללכת". ועינת נכנסה אל המטבח, ופתחה את המקרר. היא לקחה כל מה שהיא לקחה, הדליקה אש, שלפה סיר והכניסה אליו, בלי מתכון, בלי לפחד, כל מה שהיה נראה לה. הלכה לכיריים, חזרה למקרר, הוסיפה מים, ערבבה. התבוננתי מהצד, המומה. סגרה את הסיר, הקטינה את האש ואמרה, "עוד מעט זה יהיה מוכן, תני לו להיות".

וזהו.

והלכנו לסלון כדי להמשיך לדבר על החלומות המשפחתיים שלנו ועל יחסים בתוך בני האדם ובין עצמם.

מאז, תודה, עינת, כניסה למטבח בשבילי היא אהבה של יצירה. קצת כמו כתיבה. מקשיבה ללב וכותבת, מסתכלת על המוצרים ומערבבת. הכל יוצא טעים, ברוך ה'. אוהבים פה את האוכל של אמא. לעולם אינו חוזר על עצמו תבשיל במדויק, לעולם אין לאוכל שם, כי מי צריך הגדרות כשרעבים ויש ריח טוב של בית ותבשילים?

ומה עם הבמיה, אתם שואלים? ערימות הבמיה בשוק מחנה יהודה צעקו אלי בקולי קולות "קני אותנו, אנחנו התשובה לכל לוק הבישול המסמל בלבוסטה שמבינה, את לא רואה? קני אותנו". ובעלי מילא, לבקשתי, שקית של במיה טרייה. ובאנו הביתה, וחרגתי ממנהגי וחיפשתי מתכון. עם במיה אני לא אסתבך. עם במיה צריך לדעת. וקטמתי את הראשים, והנכדות שלי, הצעתי להן, עשו מהם הדבקה אומנותית על דף של "כובעי במביה". לא תאומן איכות הדבק של יצירת ה' הזו שנקראת במיה. הן עשו מהכובעים עבודות מדהימות. תלינו אותן לקישוט עוד הרבה לפני שהבמיה הייתה מוכנה. וצרבתי על מחבת, ובישלתי לכבוד שבת עם כוסברה ושום ולימון ומלח ותבלינים צהובים של מבינים. ויצא סבבה, טעים. חמישה ימים אחרי, הבמיות נותרו יתומות במקרר. הן הצטמקו והיה נראה שרע להן.

חוזרת אל אלתורי הנשמה שלי, למשנת בישולי הלב של החברה שלי, אל הפסטה עם שמן הזית והשום שלי. פשוט.