חודש אלול בקבלה ובאסטרולוגיה

בכ"ה באלול, בשנה העשרים למלכות ארתחשסתא, הושלמה חומת ירושלים. נחמיה בן חכליה, שעלה משושן הבירה כדי להקים מחדש את העיר הפרוצה, כתב בספר נחמיה: "ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול, לחמשים ושנים יום" (נחמיה ו', ט"ו). זהו האזכור היחיד של השם אלול בתנ"ך.

באותו פסוק מופיע אלול כחודש של בנייה. במשך חמישים ושניים יום עמדו פועלים על החומות, משפחות שמרו בלילות, ואנשים החזיקו ביד אחת בכלי העבודה וביד האחרת בנשק. החודש שיקבל בדורות הבאים את משמעותו כחודש של חשבון הנפש מופיע בכתובים, באמצעות פעולה מוחשית: השלמת קיר שנפרץ והעמדת שערים מחדש.

יסודו של אלול כחודש התשובה נקבע תחילה במדבר, בארבעים הימים האחרונים של משה בהר סיני. לפי סדר הזמנים שבפרקי דרבי אליעזר, ירד משה מההר בי"ז בתמוז ושבר את הלוחות. לאחר שטיפל בחטא העגל עלה פעם נוספת, ובראש חודש אלול נאמר לו "עלה אלי ההרה". באותו בוקר העבירו קול שופר במחנה, להודיע שמשה עלה להר ושלא יחזרו ישראל על הטעות שאירעה קודם לכן.

פרקי דרבי אליעזר מסיים: "ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה". השופר של אלול היה בראשיתו קול מנהלי של המחנה: משה עלה, היום נרשם, ואין לטעות בחשבון. בדורות הבאים הפך הקול לאזהרה המופנית אל כל אדם לפני יום הדין.

רבנו יעקב בן אשר, בעל הטורים, מביא בראש הלכות ראש השנה את המסורת הזאת ומרחיב את התקיעה לכל החודש: "כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה". בארצות אשכנז נעשה השופר סימנו היומי של אלול, בארצות ספרד קיבלו הסליחות הנאמרות באשמורת הבוקר את המקום המרכזי. שתי המסורות נשענו על אותם ארבעים יום, מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, היום שבו ירד משה ובידו הלוחות האחרונים.

המפה האסטרולוגית של אלול מופיעה בספר יצירה: "המליך אות י' וקשר לו כתר וצר בו בתולה בעולם ואלול בשנה וכוליא שמאל בנפש". בנוסח המיוחס לגר"א נוסף גם הכוח האנושי המיוחד לחודש: "מעשה".

האות של אלול היא יו"ד, האות הקטנה ביותר באלפבית. צורתה אינה קו מתמשך או כלי רחב אלא נקודה שממנה אפשר להתחיל לכתוב כל אות אחרת. במערכת של ספר יצירה אין היו"ד מייצגת מחשבה בלבד. היא קשורה ל"מעשה": הפעולה המוגדרת, הקטנה והממשית.

התאמה זו העניקה לאלול את אופיו המעשי בספרות המוסר והקבלה. התשובה איננה נשארת בהתרגשות לקראת ראש השנה. היא יורדת אל תיקון פעולה, דיבור, חוב או מנהג. מזל אלול הוא בתולה. סמל של טהרה, התחדשות והשבת כנסת ישראל אל מצבה הראשון. מה שמוביל למעשה, שבו השינוי מקבל צורה.

היו"ד היא גם האות הראשונה בשם הוי"ה. בספרי הקבלה היא מסמנת את נקודת החכמה שממנה מתפשט המבנה כולו. באלול אין נקודת ההתחלה נשארת למעלה; היא צריכה לעבור אל כלי המעשה. האדם חוזר אל נקודת הרצון הראשונה ובונה ממנה סדר חדש של פעולות.

ספר יצירה קושר את אלול אל הכליה השמאלית. בעולם המושגים של חז"ל לא נתפסו הכליות רק כאיברים גופניים. במסכת ברכות נאמר: "שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה". הגמרא מזהה את הצד הימני עם העצה הטובה ואת הצד השמאלי עם העצה האחרת.

לפיכך מופיע אלול בספר יצירה במקום שבו מתנהל הוויכוח הפנימי. זהו החודש שלפני המאזניים של תשרי, אך עבודתו מתחילה עוד קודם המשפט, בשלב העצה: כיצד האדם מסביר לעצמו את מעשיו, באילו נימוקים הוא מצדיק הרגלים, ואיזו החלטה תצא לבסוף אל הפועל.

רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בעל "בני יששכר", פותח את מאמרו על חודש אלול במפת ספר יצירה, וכותב: "מזל אלול בתולה בגימטריא אם הבנים שמחה הללויה", שהיא ספירת הבינה, המכונה בספרי הקבלה "אמא עילאה". התשובה עצמה מזוהה בזוהר ובספרות הקבלה עם הבינה.

באותו מאמר מביא בעל בני יששכר את צירוף שם הוי"ה המיוחס לאלול: ההו"י, היוצא מסופי המילים "וצדקה תהיה לנו כי" (דברים ו', כ"ה). צדקה היא עשיית צדק, תיקון, ושאיפה שכולנו ניחתם בספרם של צדיקים.

בפרי עץ חיים, מרבינו חיים ויטל, מופיעים שני רמזים מפורסמים לשם אלול. הראשון הוא "אנה לידו ושמתי לך" (שמות כ"א, י"ג). ראשי התיבות של ארבע המילים הם אלול. הפסוק עוסק באדם שהרג בשגגה ובמקום מקלט שהוכן לו. האר"י ראה בכך רמז לחודש שניתן כמקום מקלט רוחני למי שנכשל במהלך השנה.

הרמז השני הוא "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו', ג'). גם כאן ראשי התיבות יוצרים את השם אלול. הרמז הראשון עוסק בבריחת החוטא אל מקום שבו יוכל לתקן, השני עוסק בהתקרבות מתוך אהבה.

המשנה ברורה מוסיף כי ארבע האותיות האחרונות בפסוק "אני לדודי ודודי לי” הן כולן יו"ד, וביחד הן עולות לארבעים, כנגד ארבעים הימים מראש חודש אלול עד יום הכיפורים.

מעבר להקבלה שראינו בספר יצירה, רבי חיים ויטל כותב הקבלה נוספת לאיברי הגוף: "אלול הוא בחוטם". החוטם הוא מעבר הנשימה. בחודש אלול השנה הישנה עדיין קיימת, אך נשימתה כבר פונה אל תשרי. השופר עצמו נשמע באמצעות הבל הנכנס ויוצא דרך מערכת הנשימה, הסליחות נאמרות באשמורת, בשעה שבה אדם קם משנתו ונשימתו חוזרת לסדר של עבודה.

בעל התניא טבע את המטבע המפורסם "המלך בשדה", בליקוטי תורה לפרשת ראה תיאר מלך החוזר לעירו. במשך השנה יושב המלך בהיכלו, הכניסה אליו מוגבלת ועוברת דרך שומרים וחדרים. קודם כניסתו לעיר הוא נמצא בשדה, ושם רשאים בני העם לצאת לקראתו. "בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה". המלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ולאחר מכן נכנסים עמו אל העיר.