אימת האשמה - למה זה מפחיד כל כך כשמאשימים אותנו?

אמא'לה, איזה פחד זה כשמישהו עומד מולי עם עיניים רושפות, פה מכווץ, סנטר מחודד, נושף אנרגיה תוקפנית ואז שולף לעברי את האצבע המורה כמו קנה של אקדח ואומר לי: "פישלת! זה בגללך! את/ה לא בסדר!!!". המוח מיד מאותת לי: סכנה! תחושת איום מחרידה, המצפון והבושה מפעילים אזעקת חירום, מנגנוני ההגנה שלי דרוכים לפעולה. נחרץ דיני – אני מואשם/ת!

לעמוד תחת מתקפה של האשמה זהו אחד הניסיונות המטלטלים ביותר. "בגללי?אני המקור לנזק שנגרם לשני והביא לו צער וכאב?". משא כבד של חרטה וכפרה מעמיס על הנפש מטען חורג יחד עם תחושות של בהלה, מבוכה ובלבול. קול פנימי לוחש מבפנים: "איזה מן אדם את/ה? לא הגון ולא ראוי, פוגעני ומפלצתי!". כל תפיסת ה"אני" שלי, שכל כך רוצה להיות טובה וחיובית, נסדקת. איך יכול להיות? הרי רציתי לצאת "בסדר", אז איך יצאתי כל כך לא?! קשה לי להביט על עצמי במראה. אם אציץ לשם לרגע, אפגוש דמות דחויה, בזויה, והכי מפחיד – מנודה! זה מבהיל. אם אני אשם/ה, משמע הרחקתי את האחר ממני, חרצתי את דיני להישאר לבד, ללא המישהו הזה שאוהב אותי, כי איך אפשר לאהוב מישהו שפוגע בך?!

אז כדי לא להרגיש את כל זה, מצאתי לזה פתרונות. מערכת ההגנה שלי תתקוף בחזרה – אחפש תירוצים והסברים, אתווכח, אכחיש, אאשים (איזה כיף שאפשר גם להחזיר). "זה בגללך", "מה את/ה עושה מזה עניין?", "מה כבר קרה?". אריב עם הלב של השני ואפילו אתרחק או אנתק יחסים, העיקר לא לפגוש את האשמה באופן חזיתי. הסתלקי מכאן, אשמה! אסור לתת לך מקום בלבם של אנשים, ולמה בכלל לחשוד בכשרים?! אבל רגע, הרי אני רק בן אדם, וטיבם של בני אדם למעוד וליפול. אנחנו לא מושלמים, ועלולים לעשות טעויות ושגיאות. אז היש מקום לאשמה, או אין?

אשמה בריאה מנותבת ללקיחת אחריות לתיקון

ברגע של קרבה, דינה הפקידה בידיה של לאה סוד כמוס. היא שיתפה אותה שהיא ובעלה עוברים תקופה כלכלית קשה מאוד, ושהסתבכו בחובות גדולים שגורמים לה להתקפי חרדה קשים. שבוע לאחר מכן, במפגש חברתי עמוס עם קבוצת החברות המשותפת שלהן, התפתח דיון סוער סביב תכנון חופשה משותפת. כשהבנות לחצו על חופשה במקום יוקרתי, לאה נלחצה, וכשדינה קיבלה שיחת טלפון בהולה ויצאה לדבר בחוץ, אמרה לבנות בטון דואג: "בואו נרד מזה, אתן לא מבינות כמה המצב של דינה קשה עכשיו, הם לא מצליחים לגמור את החודש והיא בחרדות קשות, חבל שנביך אותה". כשדינה התיישבה בחזרה היא הבחינה בשתיקה שנפלה עליהן ובמבטים הנבוכים. משהו באווירה השתנה, והדס, הקולנית שבחבורה, אמרה: "יאללה מי צריך מקומות כאלה יקרים, בואו נסגור על מקום יותר זול וזהו". עיניהן נפגשו לרגע. המבט החודרני של דינה הרעיד את לאה. 'אופס, איך זה נפלט לי?'. אימת האשמה אחזה בה, ומוחה יצא להגנתה: 'בסך הכול ניסיתי לעזור לה, מה היא נעלבת?'. אך הצביטה בלב על ה"פשלה" שעשתה המשיכה לעקצץ בתוכה. דינה לא דיברה איתה כל אותו ערב, וגם אחר כך, היא פשוט התנתקה, לא ענתה לטלפונים ולא יצרה קשר. לאה לא באמת התכוונה להרע לה, אבל זה פשוט קרה. וזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו.

נודה על האמת, יש בתוכנו חלקים פוגעניים. כך אנחנו, פשוט אנושיים. אנחנו יכולים לטעות מחוסר תשומת לב רגעית, לגלות סודות, להשתמש בשעת כעס במילים פוגעניות, להקטין או לבטל רגשות של אחרים, להיות אדישים לכאב של הסובבים. אבל כל זה לא מעיד על המהות הפנימית שלנו, שהיא טובה ואוהבת. אשמה בריאה היא בעצם המצפן המוסרי של הנפש, מעין נורית אזהרה שנדלקת בלוח המחוונים הפנימי שלנו כשאנו פועלים בניגוד לערכים שלנו ופוגעים באחרים. תפקידה של האשמה לעורר אותנו לתיקון, ולהניע אותנו ללקיחת אחריות, לשינוי התנהגות ולבקשת סליחה. במקום שלאה מהסיפור תברח מהחוויה של תחושת האשמה, כדאי לה פשוט להודות במעשה שעשתה. היכולת להודות בחלקים פוגעניים בתוכנו נחשבת לאחת המשימות הרגשיות המורכבות ביותר, משום שהיא דורשת להודות בחוסר המושלמות שלנו, ומעמתת אותנו עם התפיסה ההרסנית הזו שאומרת "אם פגעתי, משמע אני אדם רע!". כשאדם מצליח להפריד בין הזהות שלו לבין התנהגות רגעית, ההודאה אינה מאיימת לרסק אותו, והיא הופכת מאירוע שמגדיר אותו, לטעות שהוא עשה. ההבנה העמוקה שאני אדם טוב ביסודי שיכול לעשות דברים פוגעניים, עוזרת לי להוריד את ווליום הבהלה מתחושת האשמה.

אומנות ההתנצלות

התנצלות היא הרגע שבו אנו פוגשים את הקול הפנימי הזה שאומר "היי, את/ה לא בסדר! את/ה לא ראוי/ה!'', והקול הזה מקבל את כל הבמה שלו, וצועק בקולי קולות "את/ה אפילו צריך/ה להודות בזה ולהגיד את זה בקול!". כשאדם מתנצל ממקום של קטנות ואפסיות – "איזה אדם פגום אני...", גם הצד השני ירגיש בכך, והתגובה שלו תהיה בהתאם. כך גם כאשר אדם מרבה להתנצל שוב ושוב. הוא מחכה כבר שהשני יסלח לו, כי הוא לא יכול לסלוח לעצמו, וחייב להשתחרר מהדימוי הנורא שיש לו כפוגע, והצד הפגוע מרגיש את זה. כשהפוגע תלוי בסליחה של השני כדי להרגיש טוב עם עצמו, ההתנצלות שלו נעשית עבור האגו שלו. הנפגע קולט שלא באמת אכפת מהכאב שנגרם לו, אלא אכפת לפוגע מעצמו, והוא מבקש סליחה כדי לתקן כמה שיותר מהר את התדמית שנהרסה לו. כתגובה, הנפגע יכול "לסחור" בסליחה שלו. הוא מרגיש בכוח שיש לו אל מול תחינתו של הפוגע, ועלול למשוך את הסליחה כדי שהשני יבקש שוב ושוב.

התנצלות אמיתית היא ממקום מלא כבוד לאנושיות שלי ולזה שטעיתי, וכן כבוד מלא לכאב של השני. כל עוד לאה מהסיפור הרגישה רע ולא יכולה הייתה לחיות בשלום עם עצמה עד שדינה תסלח לה, דינה הרגישה בתת המודע שלה את השדר, ואפילו לא ענתה לשיחותיה. ברגע שלאה עשתה עם עצמה עבודה להכיר בכאב של דינה, להכיר באנושיות של עצמה, ורצתה באמת לשמוע מה שלומה ולבקש את סליחתה, רק אז דינה ענתה לה. "דינה, בגדתי באמון שלך. אני יודעת שפגעתי בך עמוק, וזה באמת לא מגיע לך. אני מצטערת. אולי רציתי להצטייר כחברה דואגת ומתחשבת, אבל חשפתי את הפרטיות שלך, ואני מבקשת סליחה". דינה שתקה לכמה רגעים, ואז ענתה "אני מכירה את הלב שלך, ומרגישה שאני חשובה לך. כן, נפגעתי, אפילו נפגעתי מאוד, ואני אצטרך לעבוד על האמון בינינו מחדש, אבל אני שומעת שכואב לך". לאה נשמה לרווחה. דמעה קטנה רצה על לחיה. לקיחת האחריות על הפגיעה תצמיח ביניהן את החברות מחדש.

מיטל מדי היא מאמנת תודעתית, מדריכת הורים ויועצת זוגית במחלקת חש"ן בהידברות.