המצאות ישראליות בנות 3,000 שנה: כיצד מפריחים את הארץ ללא מקורות מים?

בפרשת עקב נאמר: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמיים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".

במצרים יש שפע של מים. התפקיד היחיד של המצרים הוא לחפור תעלות שיעבירו את המים מהנילוס אל השדות. בארץ ישראל המצב שונה: אין נהרות גדולים, יש מעט נחלים ובהם מעט מים. איך הצליחו בני ישראל, אם כן, לפרנס מיליוני בני אדם בשפע והצלחה?

פרופ' מנשה הראל חקר את דרכי החקלאות של בני ישראל עם ראשית ההתיישבות בארץ, וגילה שהן היו רצופות בהמצאות מזהירות ששינו את פני החקלאות והתעשייה. יחד עם תפילה להצלחת הפרויקטים והמפעלים האלו, הגיעו בני ישראל לתוצאות מרשימות שלא נודעו קודם לכן.

עד אותו הזמן התיישבו בני אדם רק במקומות בהן יש נקודות מים או נהרות, או בין נהרות בבל לגדות הנילוס ומקומות דומים לאלה, או בארץ ישראל, ביישובים קטנים סביב בארות מים ומעיינות. אבל בני ישראל הגיעו, עם של מיליונים, ורצו ליישב את כל הארץ - גם את ההרים הגבוהים, שעליהם הכנענים לא טיפסו בכלל.

לשם כך הם פיתחו שיטות חדשניות עבור אותו הזמן, שסייעו להם להפריח ארץ ללא מקורות מים, וזאת על ידי שימוש מתוחכם בגשם. רוב ארץ ישראל היא הררית. מישור החוף והשפלה הן רצועות צרות למרגלות הרים נישאים, מירושלים שבדרום, דרך כל גב ההר, שרשרת הרים שעליה נמצאים שילה, שכם, בית אל וכל מרכזי היישוב הקדומים של עם ישראל.

החידוש הראשון היה חקלאות המדרגות, טראסות. במקום שבו המדרון אינו מחזיק אדמה, ומי הגשם גולשים במהירות אל הוואדי, בנו המתיישבים קירות אבן, עצרו את הסחף, צברו שכבת קרקע ויצרו שדות צרים על גב ההר. כך הפך ההר הטרשי למערכת חקלאית מסודרת. הטראסות שאנו רואים מקורן באבותינו בזמן יהושע בן נון. 56 אחוזים מהרי ירושלים, כ-245 קמ"ר, מדורגים במדרגות חקלאיות קדומות. מי הגשמים שטפו במורד, ובמקום להמשיך ולזרום על האבן, נספגו לאיטן במדרגות האדמה שיצרו בני ישראל. מדרגה אחרי מדרגה ספגו את המים, כך שכל טיפה נוצלה.

התורה מתארת את הגפן כאחד הפירות שארץ ישראל השתבחה בהם. ואכן, הגפן מתאימה במיוחד לארץ הררית: ענפיה נמוכים, עליה הרחבים שומרים לחות, והיא מסוגלת לגדול בסוגי קרקע ומסלע שונים יותר מרוב עצי הפרי הים תיכוניים. הגפן הפכה, אחרי הכיבוש הישראלי, לגידול כלכלי, תעשייתי ומסחרי: יין, חומץ, ענבים לחים ויבשים, נאדות להובלה, כדי חרס לאחסון וסוגי יין שנקשרו לאזורים שונים בארץ. הממצא הארכיאולוגי בגבעון מעניק לכך דוגמה מוחשית: בחפירות פרופ׳ ג׳יימס ב. פריצ׳רד בשנת 1956 נמצאו 63 מרתפי יקב חצובים בסלע, שבהם שררה טמפרטורה קבועה של כ-18 מעלות – תנאי מתאים להתססת תירוש ליין. בגבעון לבדה הופקו בשנה אחת כ-100 אלף ליטר יין. כפי שבירך יעקב אבינו את יהודה: "אסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה חכלילי עינים מיין".

כדי לאפשר מגורים ברחבי הארץ, ולא רק סביב מעיינות טבעיים, כפי שעשו הכנענים, המציאו בני ישראל את בורות המים - בורות עצומים האוגרים את מי הגשמים, על ידי שכבת סיד עבה שאינה מאפשרת למים לחלחל. אך כיצד יגיעו המים אל הבורות? הבורות האלו נבנו במקום נמוך, וכל גגות העיר ורחובותיה תוכננו כך שמימיהם יישפכו, בסופו של דבר, אל הבור. גבעון בנויה במקום הררי, אין שום נחל או מעיין שיכול לספק את מימיה, אבל בני ישראל חצבו שם בור ענק של עשרות מטרים, וכולו התמלא במים על ידי טכניקת הולכת המים אל הבורות. כך בנו בני ישראל ערים לאורך כל הארץ ועל גב ההר, והפריחו את השממה בחקלאות ובעצי פרי.

בני ישראל עשו חיל גם בגידול הזיתים. שמן הזית שימש למאכל, לתאורה, לרפואה, לתמרוקים, למשיחת כהנים ומלכים, להכנת בורית ולהסקה באמצעות הגפת. עדות ארכיאולוגית רחבת היקף לכך מובאת מתל מיקנה, המזוהה עם עקרון המקראית, שם חשפו פרופ' סימור גיטין ופרופ' טרודה דותן 102 בתי בד להפקת שמן. מערכת זו הפיקה כ-1,000 טונות שמן בשנה, והייתה מהמרכזים הגדולים ביותר במזרח הקרוב הקדום לייצור שמן זית.

החידוש הבא היה כריתת היער והפיכתו למנוע תעשייתי. ההר הישראלי הקדום היה מיוער. היער שרץ דובים ואריות, והכנענים פחדו להיכנס אליו. אך עבור בני ישראל הוא היה חומר גלם. עץ נדרש לבניין, לכלי עבודה, לריהוט, לכלי הובלה ובעיקר להפקת פחם לתעשיית המתכת. בירוא יערות ההר, עקירת סלעים ושימוש בכלי ברזל יצרו צורך בבעלי מלאכה ובהתארגנות מקצועית: חרשי עץ, חרשי מתכת וחרשי אבן. כך הפכה ההתיישבות ההררית ממפעל חקלאי בלבד למפעל של מלאכה ותעשייה, והתפתחה כלכלה ישראלית משמעותית.

גם הדרכים היו חלק מההמצאה הישראלית הקדומה. בארץ הכנענית הקדומה נסללו הדרכים בעיקר במישורים, בעמקים ובבקעות, שם הנחלים יצרו נתיבים טבעיים. בממלכות יהודה וישראל נוצרה מערכת של מעלות הרים: מעלה בית חורון, מעלה הזיתים, מעלה הציץ, מעלה עקרבים, מעלה הלוחית ומעלות נוספות. הדרכים הללו חיברו בין החוף להר, בין המדבר לירושלים, בין הבקעה ליהודה, וקיצרו את תנועת הסוחרים, עולי הרגל ואנשי הצבא. המהנדסים הרומים והביזנטים, שסללו בארץ דרכים מאוחרות יותר, השתמשו במקרים רבים בתשתית ישראלית קדומה.

זוהי מערכת שלמה של המצאות ששינו את פני הארץ: הפיכת הרים, מדבריות וטרשים לארץ יישוב, חקלאות, מלאכה, תעשייה ודרכים. כך הפכו בני ישראל ארץ זבת חלב ודבש בפוטנציאל לארץ נושבת ופורייה במציאות.