לקראת תשעה באב: 10 דברים שלא ידעתם על קדושת ארץ ישראל

לקראת תשעה באב, היום שבו עם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש ומתפלל על בניין ירושלים, מתגלה מחדש עומק הקשר המיוחד שבין העם היהודי לארץ ישראל. ארץ האבות היא בעלת קדושה ייחודית - מקום שאליו נשאו עיניהם דורות של יהודים בגלות, אליו התגעגעו ועליו חלמו. 10 עובדות מרתקות חושפות את הסיפור העמוק שמאחורי אהבת הארץ לאורך הדורות.

1. אהבה עצומה לארץ ישראל מופיעה בתנ"ך ובספרות ההלכה. בתהילים נאמר (תהילים קב, טו) ”כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". מבאר רש"י: כי רצו - אהבו אף את אבניה ואת עפרה. פסוק זה היווה בסיס למנהג נישוק אדמת ארץ ישראל בכניסה אליה.

2. נוהג זה היה קיים בעלייה לארץ ישראל מארצות המזרח, ומופיע כבר בתלמוד. הרמב"ם בהלכות מלכים כתב: ”גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין בעפרה, וכן הוא אומר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה י').

3. רבי יהודה הלוי, בסיום ספר הכוזרי, כותב כי התשוקה לארץ היא זו שתקרב את הגאולה. הוא ניסח זאת במשפט שהפך לאחד היסודות הגדולים של אהבת הארץ: "ולא תיבנה ירושלים עד שיכספו אליה בניה תכלית הכוסף". כלומר, כאשר הכיסופים לארץ ישראל יהיו שלמים ואמיתיים - תבוא גם הגאולה.

4. לאורך הדורות הרחיבו גדולי ישראל את הרעיון הזה, וקראו לכל יהודי לטפח בליבו אהבה עמוקה לארץ הקודש. בעל החרדים כתב שעל יהודי להשתוקק לארץ ישראל: "וצריך כל איש ישראל – לחבב את ארץ ישראל, ולבוא אליה מאפסי ארץ – בתשוקה גדולה כבן אל חיק אימו, כי תחילת עוונינו שנקבעה לנו בכייה לדורות יען מאסנו בה, שנאמר 'וימאסו בארץ חמדה', ובפדיון נפשנו מהרה יהיה, ככתוב 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו', ושם נאמר: 'אתה תקום תרחם ציון'".

5. עוד הוסיף: "לפיכך, היו האמוראים מנשקים את עפרותיה ואבניה בבואם אליה, ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר ייסד רבי יהודה הלוי עליה, באהבה רבה, תחילת השירה: 'ארץ הקדושה יקרה וחמודה', כן אנו מתחננים לה' שלא יגרשנו מעליה".

6. גם הגאון מוילנה ותלמידיו הפליגו במעלתה של הארץ, ותיארו אותה כמקום שאין דומה לו - לא רק בקדושתו, אלא גם בכוחו לקרב את האדם אל הקב"ה ולהוסיף לו תורה, מצוות וחיים של אמונה. בביאורו לשולחן ערוך כתב הגאון, כי המצווה ליישב את הארץ נוהגת גם כיום. הוא השתדל לעלות בעצמו לארץ, אך תוך כדי נסיעה נאלץ לחזור על עקבותיו. עד כמה הייתה הארץ יקרה בעיניו, אפשר ללמוד מהאיגרת ששלח לבני משפחתו בהיותו בדרך לארץ ישראל: "ואני, תהילה לק-ל, נוסע לארץ הקדושה שהכול מצפים לראותה, חמדת כל ישראל וחמדת ה' יתברך" ('עלים לתרופה').

7. תלמידיו של הגאון, שעלו לארץ ישראל בעידודו ובהשפעתו, כתבו במכתב ששלחו מארץ הקודש: "אמנם מה נהדר ישיבת הארץ הטובה, ואמת מה נפלאה חיבת ארצנו, אמת מה נאה קודש זיו הדר ישיבתה והליכתה, שבחה ורוממותה, שלוותה ושלימותה, טוב עפרה ואבניה, טוב תבואתה ופירותיה וירקותיה, טוב זכות אווירה, טוב השגת תורותיה, טוב ריבוי מצוותיה, טוב טהרת קדושותיה, טוב הליכות ד' אמותיה, מצלת אנשים ומביאה לחיי העולם הבא, מכפרת על נוחי נפש במנוחותיה, ארץ שנותנת חיים תחילה בתחייתה, התורה שבחה בברכת שבחיה, התורה רוממה אותה ברוב רוממותיה ומי יכול לפאר גודל פאר המלכה בכל חלקיה".

8. בתהילים נאמר כי המרגלים חטאו בכך שמאסו בארץ חמדה: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו" (תהילים קו, כד). ר' דוד מן כתב: ”מכאן למדנו שיש עלינו מצווה גדולה לאהוב את ארץ ישראל, עד שלא נרצה לראות בה דבר רע” (באר מרים חלק ב, עמ' צב). בספר חרדים ובמקורות נוספים תלו את עונש הגלות מפני שמאסו בארץ, וכך הגאולה תגיע על ידי אהבה וכיסופים לארץ.

9. רבי יהונתן אייבשיץ, בספרו "יערות דבש" (דרוש י"ח), כותב: "עיקר שלימות האדם הוא בארץ ישראל, מקום אשר שם משכן ה' ובה עיקר שלימות ההתדבקות גמור עם השם. והגבר אשר יבקש להתדבק בה' היה צריך לעלות לארץ ישראל".

10. רבי דוב סוקולובסקי זצ"ל, חתן רבה הנערץ של מיר שבליטא, הגאון רבי אברהם צבי קמאי, סיפר את הסיפור המטלטל הבא: "בעיירה מיר חי יהודי אמיד, בעל בעמיו. נכסיו היו מוצלחים וקרובים לעיר, והברכה הייתה שרויה במעשי ידיו, באופן שלא נשקפה כל סיבה שתצדיק שינוי כל שהוא במערך חייו.

"והנה ביום בהיר פשטה השמועה שאותו פלוני מחסל את כל עסקיו ומוכר את מטלטליו. מדוע? הייתכן? והתשובה לא איחרה לבוא: אותו יהודי בעל רגש חם החליט לעקור ממקומו ולעלות לארץ ישראל, ארץ הקודש. לחון את עפרה ולקיים בגופו מצות יישוב ארץ ישראל. השמועה הכתה גלים, גלים של חיבה ואהדה למעשהו הנאצל.

"בבוא יום הפרידה התאספו בני העיירה להיפרד ממנו ברגשי קודש, בערגה לארץ הנכספת ובקנאה סמויה על שזכה הוא למה שאחרים לא זכו: לעלות לארץ ישראל. אף הוא ענה כנגד המברכים: 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' כולנו יחד, ומשם הועיד פניו ירושלימה.

"עברו שבועות ואולי חודשים. האירוע כבר היה נשכח, אלמלי ביום בהיר לפתע פתאום הופיע היהודי בשערי מיר. הוא חזר, שב על עקבותיו. מה קרה? גם הפעם התאספו כל בני העיירה לבית הכנסת, והפעם כדי לשמוע חוויות מארץ הקודש. תיאור מכלי ראשון. לא מפי השמועה ולא מספרים, אלא מעד ראיה ממש, שזכה לדרוך על עפר הארץ, למשש את אבני הכותל המקודשות ולנשום את אויר הנשמות של ירושלים.

"עלה האיש על הבימה והחל לספר ולתאר את הארץ הטובה ואת יושביה, את הקודש ואת המקדש, את אווירא דארץ ישראל ואת נועם זיוה. הוא מתאר בפאתוס, והציבור שומע בשקיקה ושותה בצמא כל מילה.

"ואז, בשיאו של התיאור, נתכרכמו פניו, והוא עבר בקול נוגה לתאר את המצב הכלכלי הקשה בארץ ישראל. 'אבל... אבל', אמר האיש, 'לחיות שם קשה מנשוא. אין פרנסה, אין אוכל לפי הטף, החיים קשים וחסרי מוצא'. הוא המשיך ותיאר את הדחק ואת לחץ החיים בו שרויים אנשי ירושלים - כפי שאכן היה, ולא נתקררה דעתו עד שפלט מפיו את הסיומת הקשה: 'עדיף להיות כבשה במיר מאשר להיות אדם בארץ ישראל...'".

כאן הגיע רבי דוב לשיאו הדרמטי של הסיפור: "הדברים יצאו מפיו, ולנוכח עיני הקהל המרותק התחוללה זוועה: האיש חטף כנראה בו ברגע שבץ מוחי, פניו נפלו, כל גופו נשמט והוא החל צונח אט אט ארצה. אנשים ניסו למנוע את נפילתו, אך הוא לא נפל, גם לא התעלף ולא איבד את הכרתו, שריריו התנוונו וקומתו הזקופה הושפלה. תוך רגעים ספורים נותר האיש שרוע על ידיו ועל ברכיו הולך על ארבע, הילוך שהזכיר מאד את הילוכה של ה....כבשה! גם דיבורו ניטל מפיו, והוא לא היה מסוגל יותר לדבר. רק הברות שונות יצאו מפיו, הברות שדמו אף הן להיגוי הקבוע של הכבשים", סיים ר' דוב את הסיפור הנורא.

ר' דוב הוסיף כי זכור לו שבעודו ילד, בעת שהיה הולך עם הילדים בני גילו אל התלמוד תורה, היו הם עוברים מול בית האיש ההוא, שם במרפסת היה מוטל גחון על ברכיו וידיו ופולט הברות משונות, והילדים - כמו ילדים - היו מניפים לעברו אצבע מאשימה ומתריסים כנגדו: "נו, אתה עוד תעז לדבר לשון הרע על ארץ ישראל???".