"אמרתי לקדוש ברוך הוא: הבן שלי נפגע בראש. אתה תשמור לו על הראש, ואני אכסה את הראש"

שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר, שבו יצא יוסף בן הרוש מהבית על האופניים החשמליים, אבל אמו נורית זוכרת כל פרט כאילו התרחש אתמול: את התחושה הלא מוסברת שליוותה אותה מול המראה, את הקול הפנימי שאמר לה שמשהו עומד לקרות, את שיחת הטלפון ששינתה את חייה ואת הנסיעה הבהולה לבית החולים "איכילוב".

נורית (49) מתגוררת ברמת גן, נשואה לרפאל, והם הורים לשלושה בנים. יוסף הוא הבן הצעיר. "לפני התאונה, החיים שלנו היו פשוטים ושגרתיים", היא נזכרת. "אנשים עובדים, הילדים – כל אחד במסגרתו. שמרנו על מסורת ברמת הקידוש. אני שומרת שבת, אבל האחרים כיבדו אותי ולא נסעו בשבת. ניהלתי עסק מצליח של טיפולי פנים, הייתי מוקפת בלקוחות ואהבתי כל רגע ביום יום שלי".

נורית ויוסף לפני התאונה

ואז הגיע אותו בוקר. "אני זוכרת שיוסף, שאלה היו ימיו הראשונים בתיכון בכיתה י"א, יצא מהר מהבית, טרק את הדלת וצעק 'ביי'. המשכתי להתארגן, ופתאום הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות לו. ניסיתי להתעלם מהתחושה. אני אדם חרדתי מטבעי, לכן אמרתי לעצמי שאני סתם מדמיינת. ניסיתי להמשיך כרגיל, אבל בפנים הייתה לי תחושה חזקה מאוד שעד היום אני לא מצליחה להסביר אותה. פתאום שמעתי קול שאמר לי: אל תדאגי, הכול יהיה בסדר".

זמן קצר לאחר מכן, בשעה 8:12 בדיוק, היא הרגישה כאב חד בבטן. "אמרתי לעצמי: משהו קרה. התקשרתי אל יוסף, אבל הוא לא ענה. כעבור זמן קצר התקשר חבר שלו מהטלפון שלו, סיפר לי שהייתה תאונה ושהוא פונה לבית החולים. עדיין לא ידעתי כמה המצב גרוע. כשמנהל בית הספר התקשר, הבנתי על פי הקול שלו שהמצב לא טוב. בהמשך התברר שיוסף נפגע באורח קשה מאוד בתאונת אופניים חשמליים לאחר שרכב ללא קסדה. לא בכדי, חשיבות חבישת הקסדה הפכה להיות מסר שאני מהדהדת בכל מקום אליו אני מגיעה".

הרופאים נלחמו על חייו

הבטחה של אמא

כאשר נורית הגיעה לבית החולים, יוסף כבר היה בחדר הניתוח. "הרופאים נלחמו על חייו, אבל אף אחד לא ידע לומר לנו כיצד תיראה הדרך מכאן. לא היו תחזיות אופטימיות בכלל. עבורי, הזמן עצר מלכת. ישבתי עם רפאל מחוץ לחדר הניתוח ודיברתי רק עם הקדוש ברוך הוא. אנשים ניסו לדבר איתי, אבל לא שמעתי אף אחד. כל כולי הייתי שם. בתוך הרגע הקשה ביותר בחיי, אמרתי לקדוש ברוך הוא את המשפט שהפך לנקודת המפנה שלי: 'הבן שלי נפגע בראש. אתה תשמור לו על הראש, ואני אכסה את הראש'. ומיד כיסיתי. ביקשתי מאמא שלי להביא לי מטפחת, היא הביאה לי מטפחת משולשת פשוטה, ואיכשהו קשרתי אותה. הכל קרה באותו בוקר".

עד אותו יום, כיסוי ראש היה רחוק ממנה מאוד. "השיער שלי היה הדבר הכי יפה בעיניי, אהבתי אותו מאוד. בחיים לא חשבתי שאכסה אותו. אבל משהו בתוכי ידע שזה הרגע. עמדתי שם, קשרתי את המטפחת, ובירכתי מעומק הלב. המצאתי ברכה לקשירת מטפחת. משהו שיצא לי מהלב. האנשים שהיו סביבי ענו אמן ובכו איתי. רציתי להגיד תודה לקדוש ברוך הוא, למרות שעדיין לא ידעתי מה יהיה עם יוסף".

באותו רגע נורית עדיין לא ידעה כיצד ייראה העתיד, אבל היא הרגישה שהחיים שלה קיבלו כיוון חדש: "זו לא הייתה רק החלטה חיצונית. משהו בתוכי השתנה".

הימים בבית החולים היו מלאים בחוסר ודאות

מהתרדמת אל הניסים הקטנים

אחרי הניתוח התחיל עבור משפחת בן הרוש מסע ארוך של המתנה, תפילות ושיקום. יוסף היה בתרדמת, והימים בבית החולים היו מלאים בחוסר ודאות. אבל נורית נאחזה בכל סימן קטן. "היו רגעים שאנשים מבחוץ אולי לא הבינו את המשמעות שלהם, אבל בשבילי כל דבר קטן היה עולם. תזוזה קטנה, תגובה קטנה, כל שינוי קטן – היה מבחינתי נס. במקום שבו רבים ראו רק קושי, התחלתי לאסוף נקודות של אור. במהלך התקופה הזו, התחלתי לכתוב ליוסף מחברת מיוחדת שקראתי לה 'יומן הניסים'. כתבתי לו הכול. כל דבר שקרה, כל התקדמות, כל תפילה שנענתה, כל רגע שבו הרגשתי שהשם איתנו. רציתי שיום אחד, כשהוא יוכל לקרוא את זה, הוא ידע כמה אנשים התפללו עליו וכמה ניסים היו בדרך".

אבל הדברים קרו בקצב אחר. "השיקום היה ארוך ומורכב. יוסף היה צריך ללמוד מחדש דברים בסיסיים, להתמודד עם מציאות חדשה ולהתקדם צעד אחר צעד. היינו לצידו לאורך כל הדרך. היו ימים קשים מאוד. היו רגעים של בכי ושל פחד. אבל בתוך כל הקושי הייתה גם תחושה חזקה שאנחנו לא לבד.

"גם לפני התאונה, ידעתי על המציאות האלוקית. לא גיליתי אותה בתוך המשבר. אבל הפעם היה שם משהו אחר. זה לא היה קשר אישי. פתאום מצאתי את עצמי מדברת איתו, מתפללת אליו, מרגישה שהוא איתי בכל רגע. היו לא מעט רגעים בהם הרגשתי שהמציאות משתנה מול עיניי. אחד הרגעים שנחרטו בי היה סביב ההתמודדות הרפואית עם מצבו של יוסף. היו דברים שהרופאים היו צריכים להחליט לגביהם, והיו הרבה מאוד תפילות. אני לא אומרת שאני יודעת להסביר כל דבר, אבל היו נקודות שבהן הרגשתי שיש פה משהו מעבר למה שאנחנו רואים. במצבים כאלה, אדם מבין כמה אין לו באמת שליטה. אתה יכול לעשות השתדלות, להיות ליד הילד שלך, להקשיב לרופאים, אבל בסוף יש דברים שהם מעליך".

התחלתי לכתוב ליוסף מחברת מיוחדת שקראתי לה 'יומן הניסים'

כשהמשפחה כולה השתנתה

הדרך הרוחנית שנורית עברה לא נשארה רק שלה. מספר שבועות אחרי התאונה, יוסף פקח עיניים. "בהתחלה ללא תקשורת, ולאט לאט למבט הייתה משמעות. הראייה שלו נפגעה, והוא בהה. בינתיים התחזקתי, וכך גם בני המשפחה האחרים, כל אחד בדרכו. כל אחד עבר את התהליך שלו. הבן הגדול התחיל ללכת לשיעורים, הבן האמצעי החל ללכת עם ציצית". גם בעלה עבר תהליך משלו. "אצל כל אחד זה מתבטא באופן אחר. אצלו זה באמונה ובגישה שלו לחיים.

"כעבור כמה חודשים, יוסף עצמו, לצד השיקום המורכב, התחבר אף הוא לעולם המצוות, והוא הולך עם ציצית ומניח תפילין בקביעות. כשאני רואה אותו מניח תפילין, אני מתרגשת כל פעם מחדש. אני זוכרת איפה היינו, מה אמרו לנו, ואני מסתכלת עליו ואומרת 'זה נס'. היה שלב שבו היה ליוסף נקז על הראש. דיברתי בדמיוני עם הרב קנייבסקי ואמרתי לו : זוכר שגזרת לו תלתל בחלאקה שלו? תשמור על הראש של הילד שלי. הנקז פתאום התחיל לעשות בעיות, ועבורי זה היה סימן טוב משמיים. בשלב מסוים, הוא כמובן התחיל שוב לעבוד".

ויתרת על עסק שכל כך אהבת. איך זה קרה?

"לא מעט אנשים שאלו אותי איך ויתרתי על כל מה שבניתי. אבל אני לא מרגישה שוויתרתי. קיבלתי שליחות אחרת. במקביל, אחרי תשעה חודשים של שיקום, שכללו ימים ארוכים בבית לוינשטיין וחזרה לשיקום באיכילוב, מצאתי את עצמי מספרת את הסיפור שלנו כדי להעביר מסר ולחזק אנשים אחרים. אם הקדוש ברוך הוא העביר אותנו את הדרך הזאת, אני מרגישה שיש סיבה. אולי מישהו צריך לשמוע את הסיפור הזה. אולי מישהו בזכותו ישמור על הילד שלו".

השיקום היה ארוך ומורכב. יוסף היה צריך ללמוד מחדש דברים בסיסיים

אמונה גם כשלא מבינים

היום, שלוש שנים אחרי התאונה, נורית עדיין נמצאת בתוך המסע. "זה לא פשוט. יש עוד אתגרים, יש עוד התמודדויות ועוד תפילות. מעולם לא שאלתי למה ואיך זה קרה לנו. אמונה בשבילי היא להסכים לא להבין, ועדיין לדעת שהכול מהשם ולטובה. גם כשהעיניים רואות משהו שקשה לקבל, גם כשיש כאב, לדעת שיש מי שמנהל את התמונה הגדולה".

היא ממשיכה להתפלל על יוסף ומבקשת לראות עוד התקדמות, אבל לצד הבקשות היא גם לא שוכחת לעצור ולהודות. "אמרתי 'מזמור לתודה' ברגעים הכי קשים וקריטיים. אני עדיין מחכה לעוד ניסים, אבל למדתי להסתכל על הניסים שכבר קיבלנו. לפעמים אנחנו כל כך מחכים לדבר הבא, שאנחנו שוכחים לעצור ולהגיד תודה על הדרך שכבר עברנו".

איך אנשים, שהכירו אותך בעבר, הגיבו לכיסוי הראש?

"עבור מי שהיה בסביבתי ביום התאונה, זה היה הדבר הכי טבעי. גם בעלי רפאל קיבל את זה כעובדה, וזה היה הדבר שהיה צריך להיעשות באותה נקודה. אנשים יכולים להיות מופתעים. אני הולכת עדיין עם מכנסיים ועם כיסוי ראש מלא, ומי שלא מכיר את הסיפור פחות מכיר מראה כזה. אני שלמה איתו, ומתקדמת כל יום עוד קצת. כיסוי הראש מזכיר לי את ההבטחה שלי. הוא מזכיר לי מאיפה באתי, מה עברנו, וכמה חסד קיבלנו בדרך".

יוסף ואמו נורית כיום

איך יוסף מרגיש היום?

"לפני הכל – הוא מתפקד, והוא בטוב ברוך ה'. לפני התאונה, הוא היה תלמיד חרוץ עם חשיבה חדה, מצטיין בכל המקצועות הריאליים. אלה דברים שכבר לא קיבלו חשיבות כשהכול התהפך. הוא עדיין משתקם, מתקדם בדרכו ובקצב שלו.

יוסף כיום

"הוא בחור מקסים ואהוב, חזר לתקשר ולעשות דברים שלא חלמנו עליהם. בזמנו הוא איבד את הזיכרון לטווח הארוך והקצר, לא זיהה אותנו, ונאלץ ללמוד מחדש כל פעולה בסיסית של אכילה, שתייה ודיבור. כמובן שהיום הוא במקום אחר לגמרי. הוא ממשיך במסגרת שיקום יום, עובר פיזיותרפיה, סובל מחולשה ביד וברגל ימין, נעזר בסד ובמקל הליכה, ויש לו נקז קבוע בראש שילווה אותו לכל החיים. בנוסף קיימות מגבלות רפואיות שונות בעקבות הפגיעה. אנחנו והוא מודים כל יום על הצעדים שהוא עושה בחסדי שמיים".