"זה מטלטל. הבנות נפתחות ומדברות בפודקאסט בגילוי לב"

מה עובר על ילדה, שבמשך שנים מתמודדת עם אנורקסיה מבלי שהיא מודעת לכך? מה עובר על נערה שמנסה לנהל את חייה לצד חרדות, או על מישהי שבגיל הנעורים מגלה לפתע שהיא חולת סוכרת?

אם הורגלנו לכך שבאתר הידברות מופיעים בעיקר ראיונות, שבהם נשים בוגרות מספרות במבט לאחור על מה שחוו כנערות וכיצד צלחו את טלטלות החיים, מסתבר שיש גם נערות צעירות, מופלאות ואמיצות, המוכנות לפתוח את סגור ליבן ולדבר על מה שהן חוות כעת, ממש בימים אלו. לא קל להן להיחשף, אך הן רואות שליחות גדולה בכך שהן מעבירות את סיפורן לעולם, משתפות ומעבירות את המסר.

וכן, יש גם מישהי מדהימה שמאזינה להן. זוהי אוה הכימיאן – מרצה, מטפלת בביו-ארגונומי ומנהלת פוסט-פרודקשן בחטיבת הדיגיטל של הידברות. בחודשים האחרונים היא החלה להנחות את הפודקאסט החדש "התנערי" – תוכנית שטרם הייתה כמותה, המרכזת בתוכה, ברגישות ובאופן מיוחד, את הסיפורים המטלטלים ביותר של בנות הנעורים.

אוה הכימיאן: "אנחנו עוסקות בנושאים מטלטלים ומורכבים מאוד"

כאן גם המקום לציין את רוזה לוין, המפיקה המסורה, שדרכה עוברות עשרות רבות של פניות של נערות שנושאות עימן סיפורים מטלטלים ומחזקים. רוזה בודקת בזהירות כל סיפור וסיפור, על מנת להעלות לפרסום את אלו שיכולים לחזק, לעורר ולתת כוחות, שכן זוהי מטרת התוכנית.

המפיקה רוזה לוין: "המטרה היא שכל נערה, בחורה או אישה תקבל כוח ותקווה"

לקום ולהתנער

אוה, איך בכלל נולד הרעיון לפודקאסט שכולו סיפורי התמודדות של נערות?

"זה לא סוד שבהידברות אנו משתדלים תמיד לחדש ולהביא תוכן שלא קיים", מקדימה אוה. "עד היום הכרנו כולנו את תוכניות הנשים, וכמובן את תוכניות הילדים באתר 'עולם הילדים'. אך בשלב מסוים הבנו שישנו אפיק שלם של נערות שנופלות קצת בין הכיסאות, מכיוון שאין כמעט פלטפורמות שפונות אליהן ישירות.

"אגב, גם מאחורי השם 'התנערי' יש סיפור מעניין: הוא נולד מתוך רעיון של רוזה. השם הזה רומז כמובן לקהל היעד של הנערות, אך גם לכך שגיל הנעורים הוא תקופה שבה מנסים להתנער – מהסמכות, מהמוסדות, ולפעמים גם מההורים. הרעיון העמוק הוא להתנער מהבוץ, מהכישלונות, מהדחייה ומהאכזבות של החיים – ולקום ליום חדש ולחיים חדשים".

"זו ממש זכות שלי", מצטרפת לשיחה רוזה. "זרקתי כמה שמות רנדומליים וביניהם גם את זה, לא חשבתי שהוא בסוף ייבחר. לבסוף כולם התחברו אליו, כי הוא בעל משמעות כפולה. גם כי המשתתפות בפודקאסט הן נערות, וגם כי הוא מבוסס על הפסוק 'התנערי מעפר קומי' שקורא לירושלים להתעורר מחורבנה ואבלותה. הוא מוכר לרבים גם מתוך הפיוט המפורסם של ליל שבת 'לכה דודי', שחיבר רבי שלמה אלקבץ".

רוזה מוסיפה: "המטרה בשם הזה הייתה שכל נערה, בחורה או אישה שתקשיב או תצפה בפודקאסט הזה תקבל כוח ותקווה. אני רוצה שהיא תרגיש שהיא יכולה להתרומם ולקום מכל אתגר או משבר – ולא משנה כמה הוא גדול או נראה בלתי אפשרי".

מקפידות על כך שההסתכלות על הנושאים הללו תהיה אך ורק בעין יהודית

אלו נושאים, למשל, עולים בתוכנית?

אוה: "אנחנו עוסקות בנושאים מטלטלים ומורכבים מאוד, כמו השמנת יתר, הפרעות אכילה, דיכאון, מאניה דיפרסיה, נשירה, חרמות חברתיים, נערות שחולצו מכתות, סיפורי אומנה, נערות שניצלו מפיגוע או חוו תאונות, נערות שעברו גיור, והרשימה עוד ארוכה".

אבל למה לטלטל את הציבור עם מקרי קיצון כאלו? לא הלכתן רחוק מדי?

"מי שמכיר את עולם הנוער כיום יודע שלא בחרנו במקרי קיצון, אלא אלו מקרים סטנדרטיים – המיינסטרים של הדור הנוכחי", מבהירה אוה. "ככל שאני חוקרת את הנושא ומכירה יותר בנות, אני מגלה שחרדות, דיכאונות ותגובות פוסט-טראומטיות בעקבות המלחמה או בעקבות מורכבויות משפחתיות – אלו דברים שקורים בכל יום. אנחנו פשוט לא מודעים לכך ביומיום, כי כלפי חוץ כולם מתהלכים כאחד האדם, קונים באותה מכולת ונפגשים אחר הצהריים כרגיל, אבל אף אחד לא יודע מה קורה בפנים.

"בכובעי השני כמטפלת בביו-ארגונומי, אני פוגשת את הנערות הללו כשהן נכנסות אליי לקליניקה. מגיעות אליי בנות ממוסדות הלימוד הכי נחשבים ומהמשפחות הכי טובות. אבל ברגע שהן או האימהות שלהן פותחות את הלב, נחשפים פצעים עמוקים שגורמים לך לתהות איך לא ראו את זה קודם".

אוה מציינת שוב כי לא מדובר במקרים קיצוניים. "זו המציאות שהדור שלנו עובר, והגיע הזמן שנדבר על זה. מי אם לא אתר תוכן איכותי כמו הידברות צריך להרים את הכפפה ולהביא את הדברים בצורה נקייה ומבוקרת? כמובן שיצאנו לדרך כשאנו מקפידות על כך שההסתכלות על הנושאים הללו תהיה אך ורק בעין יהודית: בוודאי לא לטאטא מתחת לשטיח או להסתיר, אלא לתת להם את המקום הנכון".

זו המציאות שהדור שלנו עובר, והגיע הזמן שנדבר על זה

ואולי דווקא כשנותנים במה לנושאים האלו, זה עלול לייצר לגיטימציה חלילה ולמשוך בנות נוספות לאותם מקומות?

"חשבנו על השאלה הזו רבות", משיבה אוה. "הגענו למסקנה שמתן במה אינו מעניק לגיטימציה, אלא מייצר סדר ומודעות. זה בדיוק כמו בבית – כשיש מקום מוגדר לכל דבר, זה עושה לנו סדר בראש. הידיעה לא גורמת לנערות ללכת ולעשות שטויות או לרדת לדרכים לא טובות. להיפך, אנחנו מבינים מה קורה בחוץ ויודעים ממה להיזהר ואיך להתגונן.

"אפשר לראות את זה גם בתוכניות עצמן. אנחנו מסיימות כמעט כל פרק עם מסר יישומי, כשאני שואלת את המרואיינות: 'איך הורה יכול לזהות ילדה שהדיכאון שלה שקוף?', או 'איך החברה צריכה להתייחס לנערה עם מגבלות?'. המטרה היא להעלות מודעות כדי שהמשפחה או החברות יתעוררו, ישימו לב פתאום לחברה שכמעט לא אוכלת, ויוכלו לעזור לה בזמן. זה ממש לא חיטוט סתמי בפצעים, אלא כלי מציל חיים".

הלב הפועם באולפן

מיהו קהל היעד של התוכנית? האם היא מיועדת רק לנערות?

"לכאורה היה מתבקש שאומר שאם מדובר בתוכנית לנערות, אז קהל היעד הוא נערות בלבד. אבל ממש לא. אנחנו רואים, הן לפי התגובות והן לפי האופן שבו אנו מנתבות את השיחה, שהמעגלים רחבים בהרבה. התוכנית הזו מדברת לאימהות, לאחיות של נערות מתמודדות, ואפילו לסבתות שיש להן נכדות בגיל הזה, או למורות, לחברות ולשכנות".

את רואה הבדל בין ריאיון של נשים בוגרות לריאיון של נערות צעירות?

"כמובן שעצם זה שנערה מדברת על הקושי שלה אינו שונה במהותו מכל אדם אחר שמציף את כאבו. אבל מה שמרתק אצל נערות זה שהן מביאות את הדברים בצורה אחרת, חיה ונושמת. בניגוד לאישה בת 40 או 50, שמביטה לאחור ומספרת על חוויות מהעבר המרוחק, הנערות חיות את סיפור חייהן כאן ועכשיו. כשמגיעה לאולפן בחורה בת 18, 20 או 22, היא מספרת על אבחנה רפואית שקיבלה ממש עכשיו, או על חוויה מטלטלת מול ההורים מהשנים האחרונות. באולפן מרגישים שהכול חי, תוסס ומתרחש כרגע".

לנערות האלו יש פתאום מקום לדבר באמת פתוח, בלי שיקטעו אותן, בלי שיבקרו או ישפטו אותן

אוה מדגישה, כי אין מילים שיוכלו להמחיש את החשיבות העצומה שיש בחשיפה הזו. על כל בחורה שאוספת אומץ ומגיעה לדבר, יש עוד מאתיים או אלפיים בנות שסובלות בשקט בבית ולא מעיזות לפתוח את הפה. היא, למעשה, עושה בשבילן את העבודה, וזה מה שהופך את התוכנית הזו לכל כך נחוצה.

היא עוצרת לרגע, ומוסיפה בהרהור: "אני מרגישה שיש כאן הזדמנות גדולה גם עבורי באופן אישי. כי באולפן אני מורידה את הסינר של האימא ואת הכובע של המטפלת, ועוטה על עצמי כובע אחר – של חברה קשובה.

"כשאני שומעת את הקול הנקי של הנערה, פתאום נופל לי אסימון: אה, אז ככה הבת שלי מרגישה? בגלל זה היא מסתגרת לפעמים, או קוראת ספר דווקא על שולחן השבת? זה מה שעובר עליה? אני בטוחה שאימהות רבות יושבות בבית, ומגלות בזכות התוכנית עוד שכבה ועוד הבנה עמוקה בהתנהלות של הבת או של האחיינית שלהן. לנערות האלו יש פתאום מקום לדבר באמת פתוח, בלי שיקטעו אותן, בלי שיבקרו או ישפטו אותן, ובלי שיזכירו להן מהן הדרישות. הריאיון מגיע ממקום נקי שרק רוצה לשמוע ולהקשיב.

"וכן, אני בהחלט מרגישה שאני לומדת מהנערות הללו. חד-משמעית. יש משהו במוח הצעיר והרענן של הדור הזה, של הילדים הכל כך רגישים ומצד שני הכל כך חכמים, שמביא מבט אחר ומעניין על החיים. מכל מלמדיי השכלתי, ומהמרואיינות שלי – יותר מכולם".

קילוגרמים של כאב

קרה שמישהי קפאה או התחרטה באמצע הריאיון?

"לא זכור לי מקרה כזה", עונה אוה, "והאמת היא שזכורים לי בעיקר מקרים הפוכים: בנות מגיעות לפעמים כשהן מאוד מתרגשות, כי כמעט תמיד זו הפעם הראשונה שבה הן זוכות לחשיפה כזאת, או שהן לא בטוחות לגבי האופן שבו הן רוצות להציג את הדברים. הן מבקשות לדעת מראש אם נצלם ונעצור במידת הצורך, ואם יוכלו לחשוב כמה רגעים לפני כל תשובה.

"אני חייבת לציין שהן נרגעות ברגע שהן מתקבלות על ידי רוזה, ומרגישות שהן נכנסות למקום אוהב, עוטף וחם. האווירה אצלנו נעימה, ומהרגע הראשון ברור לכל נערה שאין לנו שום עניין להוציא אותה לא טוב, אלא שכל הפודקאסט הזה נוצר במיוחד בשבילה, כדי לשמוע אותה ולהקשיב לה. מהר מאוד האווירה הופכת לנינוחה, ובדרך כלל הריאיון מסתיים בהמון אהבה, בחיבוק ובהכלה.

"כשהבנות הללו יוצאות מהחדר, הן מרגישות ללא ספק שהן השילו מעליהן איזה עשרים קילוגרמים של כאב, ויוצאות חדשות. כך לפחות אני מרגישה. זה גם המקום להזמין את הקהל הרחב, את כל מי שמכיר נערה שמתאימה, או שיש נערה שקוראת את השורות האלו ומרגישה שיש לה משהו לספר לעולם – ליצור איתנו קשר ולבדוק יחד התאמה.

"אמנם אני זו שמנחה את התוכנית, אך היא ממש לא שלי. היא שייכת לעם ישראל, ובעיקר לנערות הגיבורות והמדהימות שיושבות איתנו באולפן. אני חשה שלכולנו יש כל כך הרבה מה ללמוד מהן, כי הן אלו שמספרות לנו את הסיפור – ואנחנו צריכים רק להקשיב".

לפרקי הפודקאסט "התנערי" לחצו כאן

לפניות למפיקה רוזה לוין: וואטסאפ 0528246225, מייל: rozalevin380@gmail.com