אמונה מעשית בהנהגת ה': פרשת דברים בעקבות רש"ר הירש

ספר דברים הוא ספרו של משה רבנו, נאמר מפי משה, אך משה אינו כותב כאן ספר זיכרונות פרטי, אלא מבאר מחדש את התורה לדור הנכנס לארץ. ולכן הוא פותח: "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". כל מה שאני עתיד להגיד הוא ביאור לתורה שקיבלתי מסיני.

הספר כולו הוא הכנה לכיבוש הארץ, הכנה שעיקרה הוא רוחני. אכן, קיבלנו את התורה, שלכאורה כוללת את כל מה שצריך. "ה׳ אלוקינו דיבר אלינו בחורב", אבל כעת אנחנו צריכים להתקדם לשלב נוסף. ה' אמר "רב לכם שבת בהר הזה". חורב היה מקום ההתגלות, מתן תורה, כריתת הברית, בניין היסוד הרוחני. אולם התורה אינה מניחה לישראל להישאר ליד ההר. היא מוליכה אותם מההר אל הארץ, מהמעמד הנשגב אל בניין החיים הלאומיים. על רקע זה בא הציווי: "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו".

לכאורה, בעת הקרובה לכיבוש היה מקום לדבר על צבא, נשק, תוכניות מלחמה ומפקדי מערכה. אך משה פותח את דבריו במינוי השופטים, ועל כך אומר רש"ר הירש: "בעת ההיא עמדתם לכבוש את הארץ המיושבת עמים חזקים ומלומדי מלחמה, אך באותה שעה לא אימנתי אתכם בנשק. לא הטלתי עליכם ללמוד תוכניות מלחמה וקרבות, לא ציוויתי אתכם להכין כלי מלחמה, לא מיניתי לכם שרי צבא ומפקדי מלחמה". ההכנה המרכזית היתה מוסרית ותורנית, העמדת שופטים, משום שקיום התורה כהלכתה הוא ערובה לכיבוש ולהצלחתו.

בבחירת הדיינים נאמר: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם". רש"ר הירש עומד על המושג "וידועים לשבטיכם". החכמה והבינה ניתנות לבחינה בידי משה, אך האופי המוסרי של אדם מתגלה בחיי היום יום בקרב בני שבטו. לכן הוא כותב: מי שאופיו ידוע לכם. את חכמתם יכול היה משה לבחון, אך את מידותיהם ידעו אלה שחיו עמם.

משה גם מתאר מה שציווה את הדיינים: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו". הפסוק הבא מוסיף: "לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא". הדיין אינו פוסק מתוך כוח פרטי, מתוך פחד מבעלי הדין או מתוך קרבת משפחה, הוא עומד בתוך שליחות של משפט אלוקי, זה חלק מהבניין המוסרי של ישראל לפני הכניסה לארץ. הארץ תינתן לעם שמערכת המשפט שלו מסוגלת לשמוע כקטן כגדול, לשמוע גם את הגר, ולעמוד בפני בעל דין תקיף בלא העלמת האמת.

מכאן עוברת הפרשה לפרשת המרגלים. משה מזכיר את בקשת העם: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ". רש"ר הירש מפרש את "יחפרו": "יעלו את הארץ מן המעמקים האפלים של ההסתר ואי הידיעה לאור הבהיר של הידיעה וההכרה". בפועל מה שעשו המרגלים היה להיפך, להוריד את מושג הארץ למקום של פחד אפל מדבר שכביכול מאיים על עם ישראל. בניגוד לביטחון שאותו קיבלו לאורך כל הדרך. וכפי שאומר משה: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה׳ אלהיכם". לפני כן הוא מתאר את ההשגחה במדבר: "ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנותכם, באש לילה ובענן יומם". דור המדבר ראה אש וענן, נשיאה כאשר ישא איש את בנו, ועדיין נבהל מהארץ כאשר נדרש לעבור מהנס אל האחריות.

הפרשה ממשיכה אל שנות הנדודים ואל המפגש עם עמים שכנים. ישראל מצווים שלא להתגרות באדום, שלא לצור את מואב, שלא להתגרות בבני עמון. לאחר מכן בא הציווי ביחס לסיחון: "ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמרי ואת ארצו, החל רש והתגר בו מלחמה". רש"ר הירש מסביר שחוק זה מציב את כיבוש הארץ בתוך גבולות ציווי מדויקים. ישראל אינו עם נע ופורץ לכל עבר. יש ארצות שניתנו לעשיו ולבני לוט, ויש ארץ שניתנה לישראל. גם הכיבוש, גם ההימנעות מכיבוש, שניהם חלק מציות לדבר ה'.

בפרשת דברים, לפי רש"ר הירש, משה מציג לפני דור הבנים שלושה מוסדות יסוד לפני הכניסה לארץ: תורה מבוארת, משפט ציבורי, ואמונה מעשית בהנהגת ה'. התורה המבוארת באה בלשון "הואיל משה באר". המשפט הציבורי בא בלשון "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים". האמונה המעשית באה בניגוד לחטא המרגלים, במקום שבו העם ביקש ידיעה שתסיר כל פחד, ומשה מחזיר אותו אל דבר ה': אל תירא ואל תחת.