סוד קיומו של עם ישראל: פרשת בלק בעקבות רש"ר הירש

בתורה מתוארים מאבקים שונים של עם ישראל באומות העולם, אבל בפרשת בלק ישנו תיאור מעניין מאוד: כולו מתרחש בין שני גויים, מחוץ למחנה ישראל. בלעם ובלק זוממים תוכנית, מתקוטטים, ולבסוף בלעם מברך בעל כרחו ובלק מאזין בעל כרחו. כאן הקורא זוכה להציץ אל מאחורי הקלעים של ההיסטוריה. דווקא במקום שבו אויבי ישראל מתכננים את מפלתם, מגלה התורה מהו סוד קיומו של עם ישראל ומהי תפיסת עולמו הייחודית.

רש"ר הירש מבאר כי בלק ובלעם מייצגים שתי תפיסות עולם שונות המנסות להבין את כוחו של עם ישראל - ושתיהן נכשלות. בלק מייצג את הכוח המדיני והפוליטי. הוא מלך, איש של צבא ודיפלומטיה. בלעם מייצג את עולם הרוח האלילי, את החכמה האנושית המנותקת מהמוסר. שניהם מביטים בישראל ומתקשים להבין כיצד עם חסר טריטוריה מסודרת, ללא מבצרים, ללא ארמונות וללא עוצמה צבאית יוצאת דופן, מצליח לעורר פחד כה גדול בלב שכניו.

על הפסוק "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי" מעיר הרב הירש כי פחדו של בלק לא נבע רק מהניצחונות הצבאיים. אילו היה מדובר בעוד אומה כובשת, ניתן היה להתמודד עמה בדרכים מקובלות. אולם בלק הבין שהוא ניצב מול תופעה חדשה בהיסטוריה. ישראל איננו עם ככל העמים. כוחו איננו נובע ממספר חייליו, ואף לא מעושרו. הוא מבוסס על רעיון. משום כך הוא פונה אל בלעם. כאשר הכוח המדיני נכשל, הוא מבקש להיעזר בכוח רוחני.

בלעם היה אדם בעל כישרון רוחני נדיר, אך כישרון זה איננו מלווה בטהרה מוסרית. אדם שיודע את האמת, אך איננו חי על פיה. הוא מכיר את רצון ה', אך מבקש שוב ושוב לעקוף אותו. על הפסוק "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'", מעיר רש"ר הירש כי בלעם איננו אומר שלא ירצה לעבור על רצון ה', אלא שאינו יכול. הפרשה חושפת את הפער שבין ידיעת האמת לבין הנכונות לחיות לאורה.

במעשה האתון, אנו רואים כי בלעם, המתיימר לראות חזיונות עליונים ולהבין סודות נסתרים, איננו מבחין במלאך העומד בדרכו. דווקא האתון היא זו שרואה. זהו לקח נצחי: האדם יכול להגיע למדרגה של תחכום אינטלקטואלי עצום, ועדיין להיכשל בהבנת הדברים הפשוטים והברורים ביותר. ככל שהוא שקוע יותר באינטרסים שלו, כך הוא עלול לאבד את היכולת לראות את המציאות שלפניו. האתון היא מראה המשקפת את עיוורונו המוסרי של בלעם.

כאשר בלעם מביט על מחנה ישראל, הוא מכריז: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". רבים פירשו פסוק זה כהסתגרות או בדלנות, אולם הרב הירש מעניק לו משמעות אחרת: עם ישראל איננו נמדד על פי הקריטריונים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. הצלחתו וכישלונו אינם תלויים רק בכוח צבאי, בכלכלה או בפוליטיקה. הוא נושא שליחות מוסרית ורוחנית, ולכן מסלולו ההיסטורי שונה מזה של כל עם אחר. "לבדד" איננו ביטוי לבדידות, אלא לעצמאות רוחנית. ישראל איננו אמור לקבל את ערכיו מהסביבה, אלא מהתורה.

רעיון זה מגיע לשיאו בדברי בלעם: "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל". רש"ר הירש מסביר שההשוואה לעפר מבטאת את כוח החיים הטמון בישראל. העפר נראה לעין חסר ערך, אך ממנו צומחים כל החיים. כך גם ישראל. לעיתים הוא נראה קטן וחסר חשיבות בזירה הבינלאומית, אך הוא נושא בתוכו את הכוח המוסרי והרוחני שממנו יכולה לצמוח האנושות כולה.

פרשת בלק מזוהה יותר מכל עם הפסוק שהפך לחלק בלתי נפרד מתפילת ישראל: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל". הרב הירש מקדיש לדברים אלה פירוש נרחב. בלעם איננו מתפעל מהיופי החיצוני של האוהלים. הוא מגלה את סוד החברה הישראלית. חז"ל כבר אמרו שפתחי האוהלים לא היו מכוונים זה כנגד זה, ובכך נשמרה צניעותם של בני המשפחה. הרב הירש רואה בכך יסוד עצום. עוצמתה של אומה איננה מתחילה בארמון המלוכה או בשדה הקרב אלא בבית. "אהליך יעקב" קודמים ל"משכנותיך ישראל". המשפחה, החינוך, הצניעות והקדושה שבחיי היומיום הם הבסיס שעליו נבנית האומה כולה.

בלעם, שבא לקלל, מגלה לפתע את מה שאויבי ישראל מתקשים להבין לאורך הדורות. סודו של עם ישראל הוא בחיים הפנימיים שלו. מדינות קמות ונופלות, אימפריות עולות ונמחקות, אך עם שבתיו בנויים על קדושה, משפחה, אחריות מוסרית וקשר לאלוקיו, נושא בקרבו כוח קיום שאין לו הסבר פוליטי רגיל.

דווקא משום כך מסתיימת הפרשה באופן מפתיע. לאחר שכל ניסיונות הקללה נכשלו, מצליח בלעם במקום אחר – באירוע בעל פעור. כאן מלמדת התורה לקח נוסף. אי אפשר לפגוע בישראל מבחוץ כל עוד הוא נאמן לייעודו. הסכנה האמיתית מתחילה כאשר הוא מוותר על ערכיו מבפנים. אויבים חיצוניים לא הצליחו לעשות את אשר הצליחה לעשות ההתפוררות המוסרית. זהו מסר החוזר פעמים רבות בפירושיו של רש"ר הירש: גורלו של עם ישראל מוכרע בראש ובראשונה על ידי מצבו הרוחני והמוסרי.