איך תדעי לזהות כמה חמצן רגשי יש לך בבית? הכירי את המושג: סטורציה של אמהות

כשאת מניחה את חיישן הסטורציה על האצבע, את מגלה כמה חמצן ממלא את הדם שלך. כשאת מניחה את הסטורציה על הבית, את מגלה כמה אוויר יש לכם לנשום בפנים עכשיו.

כמה אוויר יש לך עכשיו בריאות? אם ענית פחות מידי, את משלנו. מועדון אמהות הסטרס הכרוני. אמהות סטרס כרוני לא סומכות על צריכת האוויר הטבעית שלהן, כי יש להן נטיה לנשימות שטחיות מידי. בואי נבדוק כמה חמצן יש לך בבית ומה חונק את האוויר.

כשאנחנו דוהרות על מסלול סטרס כרוני, אפשר לראות את גיצי החיכוך של הצמיגים עם הכביש מתעופפים באוויר. כשמערכת העצבים שלך מתקשה להכיל את כל מה שהחיים שלך מלאים בהם, עפים ממך גיצים בכל פעם שהמהירות מתגברת. אלו לא תאונות, אפילו לא בלימות חדות. רק הבזקים קטנים של סטרס. הם קטנים, אבל כל כך שוחקים! קשה להמשיך לנסוע כשהצמיגים מתחוררים ללא הרף.

פשר לראות את גיצי החיכוך של הצמיגים עם הכביש מתעופפים באוויר

אחרי תקופה שנחנקתי מהגיצים שאני עצמי מעיפה לכל עבר, החלטתי להקשיב לעצמי כמו רשמקול. קלטתי בהשתאות כמה סטרס אני עצמי מחוללת בבית, רק ממילים. אפילו לא ממילים קשות, לא מצעקות, לא מאיומים. ממילים-גיצים, כאלו קטנות, בנות הברה או יותר, שיוצאות אינסטינקטיבית מהפה, בלי שהספקתי למהול בהן טיפת חשיבה או ריכוך.

מילים כמו:

תיזהר!

זה מסוכן!

אנחנו מאחרים!!

כן, אבל

רק...

אם, אז...

מה פתאום?!

לרדת משם מהרררר!

לא עכשיו

אל תגעי בי!

נווו מהר יותררר

מה עשית פה??

תזהרי, זה שביר!

אתה רואה, אמרתי לך

קום מהר, כבר מאוחר!

די כבר!

אלו מילים חשובות, לפעמים הכרחיות, אפילו קריטיות; אבל בכולן היה קורטוב אחד יותר מידי של סטרס. כולן היו גיצים שיכולתי למנוע, אם הייתי מאטה את קצב הדהירה, או מרככת את החיכוך.

איך עושים את זה?

1. מורידים סימני שאלה וקריאה.

אם ברגעי חיכוך, המשפטים שלך מסתיימים בטון גבוה עם שלושה סימני קריאה או שאלה, נסי להוריד לסימן קריאה/שאלה אחד. זה ישמע לך קצת מזויף בהתחלה, עד שתתרגלי לסולם החדש.

אל תוותרי על סימני שאלה וקריאה, ואל תשימי סימן שאלה במקום קריאה; כולם חשובים במינון המדויק. אם יש לך עוד קצת ספייס, נסי לרכך את סופי המשפטים והוסיפי להם קשר עין מנצנץ.

2. מורידים סופרלטיבים

סופרלטיבים הם סטרס טהור. כל המאוחר/דחוף/נפסיד את ההסעה/מסוכן/שביר/כל הרחוב שומע אותך מרוקנים את הבית מאויר. אם משהו מסוכן, אל תחפשי מילה יפה יותר לתאר אותו. אבל אם משהו לא באמת מסוכן והצעקה שלך בכלל צועקת משהו אחר שכואב לך עכשיו – נסי לשבץ שם מילה נושמת יותר.

3. מורידים נבואות זעם

במקום להגיד: זה מסוכן, את תפלי! תצבעי בעדינות, זה יקרע! תקום עכשיו, אתה תאחר! תיזהר, עוד רגע אתה שובר את זה!

תגידי: לא כדאי לטפס, עכשיו את יורדת בזהירות. תצבעי בעדינות, אני רוצה לשמור את הציור היפה הזה. תקום עכשיו ותשתה את השוקו בנחת. תחזיק בעדינות בשתי ידיים, שיהיה לך קל לסחוב את זה בזהירות עד השולחן.

כשאנחנו מספרים מה הדבר הרע שהולך לקרות, לא פעם זו נבואה שמגשימה את עצמה. וגם בלי להאמין בנסתרות – זה הגיון פשוט: כשאנחנו מוסיפים סטרס למשימה חשובה, רמת הביצוע יורדת והסיכוי שהכשלון אכן יקרה – נוסק לשחקים.

תחזיק בעדינות בשתי ידיים

4. מפחיתים תנאים והסתייגויות

כמה פעמים יצא לך להסכים לבקשה של הילד, אבל אוטומטית להוסיף "אבל" "רק" "אם"? כשזה נחוץ, מעולה. רק תוסיפי חיוך ותבזקי קצת רכות לקול. אבל אם זה לא נחוץ, וזה רק האוטומט שנשלף, למה שלא תגידי כן ברוחב לב? פשוט "כן", עם חיוך גדול, לב פתוח ובלי תוספת.

5. מוסיפים חמצן

הגיצים עפים ממך ברגעי קצה. ורגעי קצה רודפים אותך; בוקר, צהריים וערב. רגעי קצה אלו רגעים בהם את מרוקנת מחמצן. אם באמת היית מחוברת לסטורציה – היא הייתה מצפצפת באימה. קחי לך רק עוד אחוז אחד של חמצן, משהו שאפשר לעמוד בו. נשימה מודעת אחת, חיבוק קטן אחד, כל מה שיאט קצת את קצב הדהירה ויפחית את עוצמת החיכוך.

לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית. מתמחה בהורות לילדים עם רגישות גבוהה, קשיי ויסות רגשי, והורות לתאומים. לתגובות ויצירת קשר: leah.rbach@gmail.com