"נולדתי מחדש בגיל 20, אחרי שנים של סטיגמות על עצמי. זה היה כמו נס"

כאשר הזמרת והיוצרת אסתר גד עומדת על הבמה ומשתפת את הקהל בשירים שהיא יוצרת ומלחינה, היא בעצמה מתקשה להאמין למסע הפרטי שעברה. "במשך שנים הייתי ילדה חסרת ביטחון שחוששת לבטא את עצמה, ובעיקר אינה יודעת איך עושים זאת", היא מספרת.

"מכיוון שהכתיבה והמוזיקה היו תמיד חלק מחיי, הייתי פשוט כותבת – מספרת לעצמי איך אני מרגישה ומה אני רוצה. אהבתי להתעסק במילים, וכשהייתי רוצה לדעת מה עובר עליי, הייתי פותחת את המחברת וקוראת מה שכתבתי. זאת הייתה הדרך שלי לתקשר עם עצמי, וחשבתי שכך יהיה תמיד. אבל המציאות הוכיחה לי שאפשר גם אחרת".

היא עוצרת לרגע, ומוסיפה בכנות: "זו הסיבה שכיום, שכאשר אני מופיעה לפני קהל, אני מרגישה שיש בכך שליחות כל כך חשובה – להוכיח לכל מי שחווה מסע דומה שיש אפשרות לפרוץ את השתיקה ולבטא את עצמנו. כי גם לנו, השותקים, יש מה לומר".

(צילום: רעות בן משה)

לפרוץ את השתיקה

אסתר גדלה בבית שמש, למשפחה סטנדרטית. "למדתי במוסדות המקובלים", היא מספרת, "ותמיד הייתי 'ילדה מרצה', שאוהבת להיות בסדר עם כולם ועושה כל מה שצריך. מגיל קטן חשתי קשר לעולם המוזיקה, ולמרות שלא ידעתי ולא חשבתי שאתעסק בכך כאדם בוגר, זה פשוט היה חלק ממני. הייתי מלחינה שירים כבר מגיל צעיר ממש – בתחילה לבובות, ובהמשך מקליטה את עצמי שרה לחנים שהמצאתי למילים מהסידור.

"בשלב מאוחר יותר למדתי לכתוב טקסטים בשפה גבוהה, שהביעו את הרעיונות והתחושות שלי. הרגשתי ביטחון גדול מאוד כשהייתי עם המילים שלי, כשאני יודעת שאני יכולה תמיד לגשת אליהן, לדייק, לשנות, לתמצת או להרחיב. אבל הן היו שלי בלבד, לא העזתי לדבר עליהן ולהראות לאחרים. זה ליווה אותי לא רק בגיל צעיר, אלא גם כנערה, ואפילו כבחורה בוגרת.

"היה לי הרבה מה לומר, אך חששתי להסתכל לחברות בעיניים, בעיקר כי לא ידעתי איך עושים את זה. היה מעין מעצור רגשי שחסם אותי, וחשבתי שזה הטבע שלי ושאין איך לשנות אותו".

בינתיים המשיכה אסתר לכתוב. היא מילאה יומנים, דפים ומחברות בשירים, כולם נשארו על הכתב ובמכשיר ההקלטה, כביכול ממתינים לרגע הנכון בו יוכלו לפרוץ החוצה.

יש אנשים שהם שקטים, ונוח להם לשתוק ולא לדבר. כך את הרגשת?

"לא, אני לא הייתי כזו", מדגישה אסתר. "תמיד הרגשתי שאני רוצה לדבר ולהשמיע את עצמי, רק לא ידעתי איך לעשות זאת. זה היה מורכב, כיוון שאני בעצמי לא ידעתי להגדיר מי אני, כי לא הייתי שתקנית שלא מדברת, אלא דווקא נעימה, זורמת וחברותית. אבל בכל פעם שהגעתי לשלב בו מביעים דעות או מחשבות, לא ידעתי איך לעשות את זה.

"השינוי הגיע לבסוף בזכות חברה טובה שלי, שהייתה לי כמו אחות. היא מאוד האמינה בי, התעניינה בי וניסתה לעזור. היא הייתה הראשונה שהעזתי לשאול אותה: 'למה מעניין אותך מי אני, למה את מתעניינת בחיים שלי ובסיפור שלי?'. בזכותה למדתי לדבר על עצמי, לדבר על הרגשות שלי במילים, ולא רק דרך מוזיקה. גיליתי עולם חדש, והיה לי כל כך חשוב להיות חלק ממנו, עד שהכנסתי את עצמי בכוונה לסיטואציות שבהן אני חייבת לדבר.

"כך, למשל, קיבלתי בברכה הצעה להיות מדריכה, למרות שהייתי חסרת ביטחון, או במקרה אחר – בפנימייה בה למדתי באופקים היה מקובל בשבתות שבכל סעודה מישהי אחרת נושאת מעין דרשה, עם רעיון מפרשת השבוע. אף פעם לא העזתי להימנות על 'הדורשות', אך בשבת אחת החלטתי שאני עושה את זה. חזרתי על הרעיון עשרות פעמים, החלפתי צבעים, אמנם רעדתי מפחד אבל הצלחתי".

(צילום: שרון גבאי)

עולם של מוזיקה

ההתפתחות במוזיקה הגיעה, לדבריה, במקביל להתפתחות בדיבור ובביטחון. "זה היה זמן בו התחלתי להעז להשמיע לחברות שלי מדי פעם שירים שכתבתי והלחנתי, ולהאמין שהם באמת מעניינים אותן. פתאום שמתי לב שאני מסוגלת לדבר איתן פנים אל פנים ולהסביר את עצמי – דבר שאף פעם לפני כן לא העזתי לעשות".

אסתר מציינת כי היום מצחיק אותה אפילו לדבר על כך, שכן היא כבר במצב אחר לגמרי. "אבל אם היו שואלים אותי באותם ימים – לא הייתי מעלה בדעתי שיש סיכוי שזה יקרה".

אבל זה קרה. "נולדתי מחדש בגיל 20", היא אומרת בהתרגשות, "זה קרה לאט-לאט, שלב אחרי שלב. אחרי שנים שפיתחתי סטיגמות על עצמי ועל כך שאני לא מסוגלת, זה היה מבחינתי כמו נס".

ומה עם השירים? כבר הבנת שהם יהפכו למקצוע?

"לא, בכלל לא. באותם ימים חשבתי שכולם ממציאים שירים כמוני, לרגע לא הרגשתי שאני עושה בכך משהו מיוחד. כשחברות התפעלו, הייתי עונה להן: 'תנסו גם, זה כל כך קל'. אבל ככל שחלף הזמן וקיבלתי יותר ויותר תגובות חמות לשירים, התחלתי להבין שקיבלתי כלי מבורא עולם, ושזו מתנת שמיים שאינה מובנת מאליה כלל.

"כשחגגתי יום הולדת עשרים, קנתה לי אותה חברה טובה מתנה מיוחדת – מחברת שירים. עד היום אני זוכרת כמה שצחקתי עליה: 'מה מחברת? את באמת חושבת שהשירים שלי שווים את הדפים האלו?'. אבל מהר מאוד לא נותר בה מקום, וקניתי מחברות נוספות שהצטרפו לאינספור דפים ולהקלטות, כי כיום אני כבר כותבת ומקליטה כל היום וכל הלילה. השירה שלי החלה להפוך אט-אט לדבר גדול, בלי שהתכוונתי אפילו".

את התנופה האמיתית קיבלה אסתר בתקופת הקורונה, בימים שבהם הלימודים בסמינר בו התמחתה הפסיקו, וממילא היא חזרה לביתה. "בזמן שבו כולם לא ידעו מה לעשות עם עצמם, אני כתבתי והלחנתי", היא נזכרת. "היה אצלי כלל קבוע – בכל יום שניים או שלושה שירים. הרגשתי כאילו שנפתח לי סכר, וכל מה שנדרש ממני הוא פשוט לא לעצור אותו – הייתי מקליטה כל הזמן ומסריטה את עצמי, ואחר כך משמיעה את השירים לחברות ולמשפחה. גם אז לא חשבתי שזה יהיה מקצוע, וכששאלו אותי למה אני כותבת כל כך הרבה, עניתי ברצינות: 'אני רוצה להיות אמא חמודה לילדים שלי, ולהשמיע להם שירים שכתבתי והלחנתי".

על הבמה

הדברים התגלגלו הלאה דווקא אחרי החתונה, כאשר בעלה של אסתר גילה לראשונה את השירים. "הוא דאג להסביר לי, בצורה הכי ברורה שיש, שאני חייבת לעשות עם זה משהו. אני עדיין חששתי. הפעם לא בגלל נושא הביטחון, אלא בגלל החשש מלעשות משהו שאולי יהיה מנוגד להלכה, או שיפגוש אותי במקום של ספקות הלכתיים. לא רציתי להיות בשטח האפור. רציתי לעשות הכל באופן המותר מלכתחילה.

"התגלגלתי בהרבה מחשבות, בירורים והתייעצויות, ורק אחרי שהובהר לי באופן ברור איך עליי לפעול, הצמדתי בפעם הראשונה לשמי את התואר 'זמרת ויוצרת'. האמת שהוא עדיין זר לי, ואני שוב ושוב מזכירה לעצמי ששום דבר לא ממני, והכל אך ורק מבורא עולם".

איפה המקצוע הזה בא כיום לידי ביטוי?

"אני מוזמנת לעיתים קרובות למופעים, לפעמים לבד ולפעמים כחלק מהרכב. במשך תקופה גם הייתי מורה, מחנכת לכיתה י"א, והתלמידות פגשו מורה לא שגרתית – שמנגנת לפני התפילה בגיטרה, וכך מכניסה לאווירה. בכל בוקר לימדתי אותן שיר חדש, וכל כך שמחתי לאחר מכן כשתלמידות ניגשו אליי וסיפרו לי שהוא נגע להן בלב ודיבר אליהן. היו אימהות שסיפרו לי שהבנות שלהן מחכות לזה כל בוקר מחדש.

"ככל שעסקתי יותר בתחום המוזיקה, על רבדיו השונים, כך הגעתי למסקנה שאני רוצה לעשות אותו כמו שצריך, לא בערך. אם בתחילה חשבתי רק לכתוב ולהלחין את השירים, ולתת לזמרים לשיר אותם, החלטתי שאני רוצה לשיר את השירים שלי בעצמי. הם הכלי שלי להביע ולספר את מי שאני, את המסרים, את המחשבות, את התובנות, ובעיקר את הדרך – שרק מי שעבר אותה בעצמו יודע להעביר בצורה הכי טובה הלאה. בימים אלו אני יוצאת לראשונה במופע מקורי עם השירים שלי, עם להקה מקצועית שמלווה אותי, והשקעה אינסופית בכל מה שנדרש".

אחד השירים במופע, שיצא לא מזמן, הוא השיר 'תלוי ועומד'. "הוא מדבר על התחושה בה אנו מסתובבים בעולם, כשאנו מתהלכים בין ארץ לשמיים, מרגישים שכביכול אנו רואים משהו, אך בסופו של דבר העיניים שלנו עצומות ויש סביבנו המון חושך. למרות זאת, ובתוך אי הוודאות הגדולה, הקב"ה בוחר להאיר לנו, לתת לנו תקווה וסיכוי לאור.

"אני שרה 'אדע שאינני יודעת, דבר שאינו בידיי... עד אשר תבחר לפקוח את עיניי...'. אלו מילים שליוו אותי בהרבה צמתים חשובים בחיי. השיר נכתב לפני כשש שנים, בתוך ההתלבטויות וחוסר הוודאות בתקופה בה התחלתי לחפש להקים את הבית שלי, מלאה בסימני שאלה. הייתי שרה את המילים של השיר הזה, שהפך יחד עם שאר השירים למנגינת חיי.

"אחרי מחשבה מרובה בחרתי להעניק למופע שלי את השם 'לחזור', כי זו התחושה שמבטאת עבורי יותר מכל את מה שעברתי. אני מרגישה שבכך שבחרתי להיות מי שאני בעולם, אני מחזירה את המסע שלי לנקודה הראשונית, הטהורה ביותר שיש בו, ואני בוחרת בה, כלומר בי.

"במופעים שלי, וגם במופע החדש, שיתקיים ביום שלישי הקרוב, י"ז בסיוון, באולם 'פסגות השבע' בבית שמש, חשוב לי להביא את עצמי בלי להסתתר, בלי לפחד להיות הכי אני, דרך השירים והמילים שמצאתי בהן אותי, שעזרו לי לחזור ולהתחבר אל הזהות שלי".

את באמת מאמינה שכל אחד יכול לעבור תהליך כמו שאת עברת?

"בוודאי. בכל פעם מחדש אני מתבוננת לתוך עצמי, ונזכרת באותה אסתר שהייתי רק לפני כמה שנים, כל כך תוהה ומבולבלת, לא יודעת איך לדבר ולהשמיע את עצמה, והנה אני זו שמדברת לפני כולן. זה לראות את הקסם, את התשובה, את התרופה שיש במוזיקה. וזה מבהיר לי שלכל אחד יש סיכוי, כי הדבר תלוי אך ורק ברצון האישי שלנו".