מבט אל האור: פרשת בהעלותך בעקבות רש"ר הירש

פרשת בהעלותך נראית כאילו היא קוטעת סדר מסוים. בפרשת במדבר קראנו מניין של בני ישראל, בפרשת נשא קראנו על כללי הנשיאה של המשכן ועל חנוכת המזבח על ידי הנשיאים, הכל מוכן כדי לצאת לדרך. אבל בפרשת בהעלותך יש עצירה סביב המנורה. אחרי שעסקנו הרבה במה שמסביב, בקרשים, באדנים, במספרים, בכללי הנסיעה, עוצרים ומפנים את המבט אל האור.

מרגע הבריאה, העולם התמלא באור. המטרה שלנו, ומה שמיוחד במצוות, הוא הכיוון של האור. הנרות צריכים להיות מכוונים "אל מול פני המנורה". כל האורות הפרטיים פונים אל המרכז. כל כישרון, כל חכמה, כל הארה אישית וכל הופעה של רוח בישראל צריכים להיות מכוונים אל האור המרכזי של התורה. רש"ר הירש מסביר כי "אין הנרות מאירים לעצמם", אלא "אל מול פני המנורה" – האור הפרטי מקבל את משמעותו מתוך פנייתו אל הכלל ואל המרכז.

מהמילה "בהעלותך" דרשו חז"ל שצריך להדליק "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", והרב הירש רואה בזה יסוד חינוכי. תפקיד הכהן אינו להחזיק את האש מבחוץ, אלא להביא את הפתילה למצב שבו היא עצמה נעשית מקור של אור. המטרה של התורה היא להעמיד חיים שבהם האור נקלט באדם ונעשה חלק ממנו. הכהן מעלה את הנר, אבל לאחר מכן "השלהבת עולה מאליה". החינוך, ההוראה והעבודה הרוחנית נמדדים בכך שהאדם שקיבל את האור מסוגל לשאתו בעצמו.

אחרי שהמחנה כולו מכוון סביב המרכז, סביב האור, מגיע העיקרון של הנסיעה: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו". לנסוע אחרי הענן זה הרבה יותר קל. קודם כל חשוב לחנות על פי הענן. לפעמים, אחרי לילה בלבד, פתאום צריכים לחנות, בלי שרואים היגיון, בלי שרואים מקור מים. זה עיקרון חשוב בתורה בכלל: לפעמים התורה אומרת לעשות, ולפעמים היא אומרת להימנע, וצריכים ללמוד לציית גם להימנעות.

מצווה מעניינת היא מצוות החצוצרות. היינו חושבים שבעניין הטכני של להתכנס, אפשר לסמוך על "סמוך". באה התורה ומצווה גם כאן סדר ברור: העם צריך ללמוד לציית, לפעול על פי סימן, בלי שיתחננו לאנשים, בלי שיחכו למאחרים. עם ישראל הוא צבאות ה', הוא צריך להיות מוכן בהישמע הצפירה, בדיוק כמו בהמשך, בהדלקת נרות שבת.

רגע השיא הוא המסע עצמו. משה אומר: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". אנחנו לא הולכים בשם ה', אנחנו הולכים אחרי ה'. הוא הולך לפנינו, ארון הברית הנושא את נושאיו, הולך ומוביל אותנו. רק כך אנחנו יודעים את הדרך, אחרי ה'.

חטא המתאוננים הוא בדיוק להיפך. הוא לא מתחיל ממשהו מוגדר, הוא "כמתאוננים", הם במצב נפשי של חיפוש תלונה. קודם כל מרגישים צורך להתלונן, ואחרי זה מחפשים על מה... מצב זה נבע מחוסר רצון להיות בחוויה הזו, של ללכת אחרי ה' בעיניים עצומות. ברגע שנפתח הפתח, והוסר העול, הגיעו המתאווים, שכבר פיתחו טענה מסוימת, המוצגת בצורה בזויה מאד: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה". כאן כבר מקבלת התלונה תוכן: בשר, דגה, קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים ושומים. אבל הזיכרון של מצרים מתהפך אצלם. העבדות, השעבוד וההשפלה נעלמים מהתודעה, ונשארת רק תמונת המאכלים. זה מלמד אותנו, אומר רש"ר הירש, כי כאשר האדם נשלט בידי התאווה, הוא מסוגל לזכור את בית העבדים כמקום של שפע, ואת דרך החירות כמדבר יבש. המן, שהוא מזון מן השמים, נעשה בעיניהם דבר מאוס, מפני שהוא מחנך אותם לתלות בה', ולא לתאווה גסה. זה לא היה רעב, הייתה זו פשוט תאווה.

כדי לעזור למשה להנהיג את העם, אשר מתברר שאינו מוכשר ומתאים עדיין לתפקידו, ממנה משה שבעים זקנים שיישאו עמו את העול: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה". את זה אפשר להגיד רק אחרי שניסינו. עשינו הכל כדי לאפשר להם ללכת אחרי ה', אבל יש חלק בעם שאינו מתאים לזה, ולכן משה צריך שותפות בהנהגה. אבל עם זאת, למדים אנו את ענוותנותו המופלאה של משה. הזקנים נבחרו כדי לעזור לו בהנהגה, לא כדי להחליף אותו, אבל פתאום שניים מהזקנים מתנבאים, הם חושבים שהם במדרגת משה, וגם תוכן נבואתם הוא: משה מת ויהושע מכניס. יהושע נחרד ודורש לכלוא אותם, אבל משה איננו מתרגש, "מי ייתן כל עם ה' נביאים". עליית מדרגה אצל הזקנים אינה מאיימת על משה, משום שמדרגתו איתנה ואמיצה מספיק כאבי הנביאים. ענוותו של משה היא בכך שאין הוא עושה את עצמו למרכז. כל אישיותו מסורה לתפקידו. הוא אינו תופס את מעלתו כרכוש פרטי, ולכן גם כאשר מדברים בו, הוא אינו מתגונן מתוך פגיעה אישית.

הדברים מתחברים לפתיחת הפרשה. בתחילתה הודלקה המנורה כך שכל הנרות פונים אל המרכז. בסופה מתגלה משה, שהרוח העליונה מאירה בו, אך הוא אינו מבקש לרכז את האור סביב עצמו. הוא רוצה שהאור יתפשט בישראל.