חינמי, זמין ויומיומי: העוגן שיעניק לכם חוסן מול אתגרי החיים

הקצב המהיר של החיים דורש מאיתנו לרוץ ללא הרף. בין מחויבויות הפרנסה, דאגות היום-יום והמירוץ הבלתי פוסק, קל מאוד להרגיש לפעמים שחיקה או עייפות פנימית. בדיוק בנקודה הזו, ההלכה מציעה לנו מתנה מופלאה ויציבה - חבל הצלה שנקרא "קביעת עיתים לתורה".

חז"ל והפוסקים קבעו כלל גורף, שוויוני ומחבק: כולם חייבים בלימוד התורה. ההלכה מדגישה שאין זה משנה מהו המצב האישי של האדם - בין אם הוא זקן מופלג, אדם המתמודד עם ייסורים, או אפילו עני המרוד ביותר שמחזר על הפתחים. הכוונה אינה להכביד, אלא ללמדנו שאין יהודי בעולם, בשום מצב או קושי, שמנותק מהזכות לקשר ישיר עם בוראו דרך התורה. התורה שייכת לכולם בצורה שווה.

כך כותב ה"חפץ חיים" (שם עולם, פרק י"ג):

"נפסק להלכה בשולחן ערוך שהכול חייבים בלימוד התורה, ואפילו בעל ייסורים, זקן מופלג, או עני המחזר על הפתחים, כולם חייבים לקבוע עיתים לתלמוד תורה. ועניין הקביעות הוא שיהיו לאדם זמנים מסוימים המיוחדים ללימוד התורה, ולא יבטלם בשום אופן, ואפילו אם הוא חושב להרוויח הרבה, אלא אם כן הוא אנוס בדבר".

קביעת עיתים לתורה היא למעשה החלטה אישית להקדיש זמן מסוים ביום - ואפילו יהיה זה זמן קצר - שמוקדש כולו אך ורק ללימוד. זהו אי של שקט בתוך סערת היום, זמן שהוא "מחוץ לתחום" עבור דאגות הממון או הזדמנויות הרווח, אלא אם כן מדובר באונס גמור. זהו העוגן הרוחני שמחזיק את האדם יציב.

ה"חפץ חיים" ממשיך וכותב:

"ולא לחינם נמשלה התורה ללחם, אלא כדי ללמדנו, שכשם שהלחם מחזק את האדם, ואם לא יאכלנו כמה ימים נחלש ליבו, כך ממש לימוד התורה מחזק את נפשו הקדושה של היהודי, ואם לא ילמד יום אחד - תחלש נפשו, וכל שכן אם לא ילמד כמה ימים, ולכן צריך האדם להיזהר מאד ולעשות כל שביכולתו שלא לבטל את קביעותו מלימוד התורה אפילו יום אחד".

חשוב להבין כי הקשר היומיומי הזה אינו מותרות. כאשר אדם נמנע מאכילת לחם ומזון למשך מספר ימים, גופו נחלש באופן טבעי, כוחו סר והוא מרגיש תשישות. באופן זה, לימוד התורה הוא המזון האמיתי שמחזק ומחיה את הנפש הקדושה שבתרמילנו.

כשאנו מדלגים על יום אחד של לימוד, הנשמה חשה ברעב רוחני קל; כעבור מספר ימים ללא לימוד, החולשה הזו כבר משפיעה על חוסננו המנטלי והרוחני. התורה קוראת לנו בחיבה: אל תרעיבו את הנפש שלכם. עשו כל שביכולתכם לשמור על הדקות המקודשות האלו בכל יום ויום.

לימוד התורה מזכה את האדם בשכר אין סופי. כותב ה"חפץ חיים": "ואין קץ למתן שכרה, כי כל תיבה שאדם לומד הוא מקים מצווה בפני עצמה, וכמו שכתב הגר''א ב'שנות אליהו' בשם הירושלמי. וכמה צריך האדם לשמוח כשזכה לקבוע עיתים לתורה, שעל ידי זה נתווספו לו כמה מאות מצוות בכל יום".

"וגם ידע האדם, שכאשר מתרשל מלימוד התורה, הוא דובר שקרים בכל יום לפני ה', שהוא אומר: 'על כן ה' אלהינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך ובמצותיך לעולם ועד, כי הם חיינו וכו' - ואיה השיחה בחוקיו, ואיה השמחה, כשהוא משליכם אחרי גוו, ואינה חשובה בעיניו לייחד עליה שעה מן השעות?!".

בסיום דבריו, בוחר ה"חפץ חיים" להדגיש את השכר הגדול ללומד תורה בחברותא או במסגרת של שיעור קבוצתי: "ודע עוד, כי הלימוד בחבורה הוא מצווה כפולה ומכופלת, שמתקדש שם שמיים על ידי לימוד הרבים, וכמו שכתבו הראשונים, שלפיכך אומרים קדיש אחר לימוד בחבורה. וגם אמרו חז''ל (ספרא בחוקתי פרק ב' ד' ופרוש רש"י שם כ"ו ח'): 'אינו דומה מרובים העושים המצווה למועטים העושים מצווה'. וגם כשלומדים בחבורה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמרו חז''ל (ברכות ו')".

מן הדברים הללו עולה כי קביעת עיתים לתורה הינה זכות עצומה. כמה דקות ביום, ובמיוחד במסגרת של שיעור, בונות בנשמה יסוד שלא מתמוטט. זו ההשקעה הקטנה שמניבה את הרווח הגדול ביותר.

הרב זמיר כהן על הרווח העצום מקביעת עיתים לתורה: