גם לך מגיע: בואי ללמוד לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות

יש נשים שכבר התרגלו באופן אוטומטי להיות שם בשביל כולם. הן זוכרות מה כל אחד צריך, דואגות, מארגנות, מקשיבות, מרגיעות ומחזיקות אינסוף דברים על הכתפיים שלהן. אבל בתוך כל זה, הן מתחילות לשכוח את עצמן. את פשוט מתרגלת לשים את עצמך אחרונה. אם נשאר זמן, אולי תנוחי. אם יישאר כוח, אולי תעשי משהו בשביל עצמך. ואם לא? אז שוב נדחה למחר.

הבעיה היא שכאשר אישה נמצאת לאורך זמן במקום שבו היא רק נותנת לאחרים בלי למלא גם את עצמה באנרגיות, מגיע שלב שבו הנפש מתחילה להתעייף. לפעמים זה מתבטא בעצבנות, חוסר סבלנות, עייפות כבדה או תחושה פנימית של ריקנות שלא תמיד מקבלת הסבר.

פעמים רבות, ברגע שנשים מנסות לבחור קצת בעצמן, מגיעה האשמה. פתאום לנוח מרגיש "לא בסדר". לבקש עזרה מרגיש כמו כישלון. אפילו שעה של שקט לבד יכולה לגרום לתחושה לא נעימה - כאילו מישהי אחרת הייתה צריכה לקבל את הזמן הזה במקומך.

אבל האמת היא שלשים את עצמך במקום הראשון לא אומר להפסיק לדאוג לאחרים. זה גם לא אומר להפוך לאנוכית או לחשוב רק על עצמך. זה פשוט להבין שגם לך יש מקום בתוך החיים שלך. נשים רבות חונכו במשך שנים לחשוב שלהיות "טובה" זה תמיד לוותר, תמיד לתת, תמיד להכיל. אבל אדם שלא עוצר למלא את עצמו נשחק בסופו של דבר מבפנים.

זה לא חייב להתחיל מדברים גדולים. עשי לעצמך הרגלים קטנים שיאפשרו לך מרווח נשימה במרתון הבלתי פוסק: לשבת רגע בשקט בלי רגשות אשמה, להגיד "לא" למשהו שאין לך כוח אליו, לצאת להליכה קצרה, לקנות ולפנק את עצמך במשהו קטן, או פשוט לעצור לנשום ולא לעשות דבר, בלי להרגיש שאת חייבת כל הזמן להספיק.

הצבת גבולות היא גם דרך לבחור בעצמך. להבין שלא כל דבר חייב לעבור דרכך, שלא כל בעיה היא האחריות שלך ושמותר לך לא להיות זמינה לכולם בכל רגע. נשים שמתחילות לדאוג גם לעצמן הופכות לרגועות, סבלניות ונוכחות יותר גם עבור הסביבה שלהן. כשאדם לא מרוקן לגמרי מבפנים, יש לו הרבה יותר כוח לתת לאחרים בצורה בריאה.

רגשות אשמה לא מעידים שאת עושה משהו לא נכון. הם רק תזכורת להרגל חדש. המוח שלך צריך להתרגל לכך שגם לך מגיע מקום, מנוחה, שקט והתייחסות, ואת הראשונה שצריכה לדאוג לכך. התחילי מהיום ועשי משהו עבור עצמך, הקדישי זמן שהוא רק שלך.