"שאלתי את עצמי: ממי אתה מתבייש יותר – מאנשים או מאלוקים?": השופט שמעון פיינברג על המהפך ששינה את חייו

"בית המשפט!".

ההכרזה נשמעה מפיו של פקיד בית המשפט, כאשר הבחין בשופט הצועד במעלה הבימה לעבר כסאו. הקהל קם על רגליו לכבוד השופט הצעיר שזה עתה נכנס לראשונה לאולם, עטוף בגלימה שחורה.

היה זה שמעון פיינברג, אחד מהשופטים הצעירים ביותר במדינת ישראל.

כשמשוחחים כיום עם פיינברג, למעלה משלושים שנה לאחר מכן, הוא נזכר באותו יום משמעותי בחייו, בספטמבר 1995, כשהגיע לתפקיד המכובד. "אני יליד ארה"ב", הוא מספר על עצמו. "עליתי לארץ כנער קונסרבטיבי יחד עם משפחתי, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. אחרי שירות צבאי קרבי עברתי לעבודה הראשונה שלי ברשות השידור, משם המשכתי ללימודי משפטים באוניברסיטה בירושלים. במקביל הפכתי לעורך של מהדורת חדשות, ואף לקריין ברדיו - תפקיד שהיה נחשב מאוד באותם ימים".

שמעון פיינברג כשופט

שופט מאחורי הפרגוד

פיינברג עבר תהפוכות לא מעטות בחייו. כבר כעורך דין הוא עשה היסטוריה משפטית, בתביעה תקדימית הנחשבת עד היום כאבן יסוד בדינים של מחויבות הורים כלפי לילדיהם, אך הוא לא שיער שיגיע לכס השיפוט.

"זו הייתה הפתעה גם עבורי, ויחד עם זאת מחויבות גדולה", הוא מבהיר. "כשופט אתה מודע לאחריות הגדולה שמוטלת עליך. אתה שוקל כל מילה באולם המשפט, מתוך ידיעה ברורה שלכל הגה שיוצא מפיך יש משמעות דינית עבור המתדיינים. אתה גם מחויב להיות בקיא בכל הפרטים בתיקים, ולהתמצא בכל הדינים הרלוונטיים, כל זה מבלי לעבור הכשרה כלשהיא בבית ספר ייעודי לשופטים. אפשר לומר שנזרקתי למים ונדרשתי ישר להתחיל לשחות".

זוכר את המשפט הראשון ששפטת?

"בוודאי. הוא עסק בתביעת דיבה נגד עיתונאי שכתב מאמר בעיתון, בו גינה עיתונאי אחר על רקע סכסוך כלשהו ביניהם. הכתב המושמץ תבע את העיתונאי, וכל אחד מהם הגיע למשפט כשהוא מלווה בעורך דין ממולח. העד הראשון עלה על דוכן העדים, וכבר בשאלה הראשונה קם עורך הדין השני על רגליו והודיע שהוא מתנגד לשאלה, תוך הסבר מפולפל מדוע היא פסולה. עורך הדין הראשון פתח בנאום מנומק כדי להסביר מדוע השאלה במקומה. בסופו של דבר, כמעט כל זמן הדיון התבזבז על גורל השאלה הראשונה שנשאל העד. בדיעבד אני יכול לומר, שניכר היה שאין לי ניסיון בתפקיד... אבל עם הזמן מצאתי דרך כדי למנוע הישנות של מקרים שכאלה, שבהם במקום לדון בתיק עצמו אני דן בהתנגדויות של עורכי הדין. הרגשתי שככל שאני צובר ניסיון, כך יש לי יותר ידע וכלים להוביל את המשפט".

מה עובר מבחינה רגשית על אדם שהופך לשופט?

"הייתי מלך", הוא משיב בפשטות, "והאמת היא שהיה בכך משהו נעים. פתאום כולם סביבי פנו אליי בתוארי כבוד: 'אדוני', 'כבוד השופט', 'כבודו' וכדומה, כשאני מתחיל לקלוט שאני זה שאומר לכולם מה לעשות ואף אחד לא מעז להתווכח איתי. כולם גם צוחקים מהבדיחות שלי כדי למצוא חן.

"למזלי הרב, הבנתי מהר מאוד שאני לא מתחבר לתחושת הגאווה הזו – לא בחיים האישיים ולא כשופט. לכן השתדלתי להתנתק כמה שיותר מתחושת ה'מורמות מעם' הזו, ובמהלך הדיונים להיות כמה שיותר בגובה העיניים של המתדיינים. מהרגע הראשון גם הקפדתי על כך שתמונתי לא תתנוסס באף מקום, כולל באתר של משרד המשפטים. עד הריאיון הזה,לא פורסמה תמונה שלי באף כלי תקשורת, ואני מאוד מברך על כך.

"החלטה דומה ליוותה אותי גם בתקופה האחרונה, כשהוצאתי לאור את 'הבן של השופט' –ספר אוטוביוגרפיה על חיי, שמביא את סיפורי עם כל הפרטים במלואם, אך נכתב תחת שם עט. לא קשה לזהות את שמי המלא לפי הפרטים שמופיעים בספר. עם זאת ,יש לי נחת רוח מכך שאני נשאר מאחורי הפרגוד, כי ממילא 'מי אני' הוא פרט שולי בסיפור הזה והעיקר הוא הדרך בה עברתי בחיים".

כריכת הספר

"שופט ימני וקיצוני"

דרכו בחיים של פיינברג הייתה מרתקת, בפרט בשנים בהן שפט בבית משפט השלום בירושלים. הגיעו אליו לא מעט דיונים מעניינים, חלקם הכריעו גורלות.

"כחודשיים בלבד אחרי שהתחלתי לכהן כשופט אירע רצח רבין", הוא נזכר. "על שולחני באותם ימים נחת כתב אישום נגד תושב אחד היישובים באזור חברון. הוא הואשם בכך שכאשר כתב הטלוויזיה הושיט לעברו מיקרופון ושאל מה הוא חושב על הרצח, הוא השיב שהוא מאושר או שמח בכך שרבין מת, או משהו בסגנון הזה. לא כאן המקום להרחיב על המשפט הארוך ואת השיקולים שמשכו לכאן ולכאן, אך אוכל לציין דבר אחד – לבסוף זיכיתי אותו לחלוטין. לא כי אני מסכים חלילה עם ההתבטאות הזו, אלא כי מבחינה משפטית היה נכון לנהוג כך. קוראים לזה חופש הדיבור. אילו היה אישום דומה נגד נאשם ממחנה השמאל, שהיה משבח מעשה אלימות נגד איש ממחנה הימין, הייתי מגיע לאותה תוצאה בדיוק".

אבל הסיפור לא הסתיים בכך. "מאותו רגע זיהיתי סביבי מבטים שהגדירו אותי כימני וקיצוני מדי. התחלתי להרגיש שגם בתוך המערכת השיפוטית מתייחסים אליי כאל מי שאינו נמנה עם 'אנשי שלומנו'. העובדה שהתגוררתי ביהודה ושומרון לא הוסיפה לי נקודות.

"אחרי שהכרעתי והודעתי שהוא זכאי, הגישה הפרקליטות ערעור על הכרעת הדין לבית המשפט המחוזי. הוא התקבל, ובעקבות כך האדם שזיכיתי הורשע בדין. הדבר המעניין הוא שזמן קצר לאחר מכן הועמד לדין נאשם ערבי בגין אותו סעיף בדיוק, בעקבות פרסום דברי שבח לערבים שזורקים אבנים ובקבוקי תבערה על חיילי צה"ל. למרבה הפלא, הוא זוכה מכל אשמה.

"זה היה מתסיס ומרגיז. עם זאת, אני חייב לציין שהיהודי שהורשע באותה פרשה בה טיפלתי, ועוד נאשמים אחריו, ביקשו לאחר מכן משפט חוזר בעקבות פסק הדין, ובדיעבד זוכו מאשמה. ללא הזיכוי של הערבי, הם בוודאי היו נשארים עם אות הקלון כעבריינים".

לקראת סוף תקופת כהונתו כשופט, נבחר פיינברג להימנות על הרכב השופטים שדן, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, באישום פלילי שהוגש כנגד נשיא מדינה. "נוצר סביבו פסטיבל תקשורתי גדול", הוא משחזר. "אני זוכר שכשהתקרבה שעת הדיון יצאתי מלשכתי אל הפרוזדור, שם כבר ציפו העיתונאים, הצלמים והצוותים הרבים. ניסיתי לפלס לעצמי דרך כדי לעבור. לא התאפשר לי, ואחד העיתונאים אף דחף אותי ואמר לי: 'זוז, השופטים צריכים להגיע בכל רגע לאולם, אתה תפריע לצילומים!'. צחקתי בלבי על כך שהעיתונאי אפילו לא מודע לכך שאחד מאותם שופטים שהוא כה ממתין לצלם אותם הוא אני בעצמי".

היו נושאים קבועים שדנת בהם?

"הזדמן לי לדון בכל סוגי הדינים האפשריים", הוא משיב, "והאמת היא שקל יותר לשאול במה לא דנתי. בית משפט השלום מטפל בכמות הגדולה ביותר של הדינים במדינה. ממילא נחשפתי לתיקים רבים ביותר, שהדבר היחיד שמשותף להם הוא הרצון שלי להגיע לפתרון צודק".

הדרך אל היהדות

מבחינה אישית, באותם ימים פיינברג היה נשוי לאשתו דבורה ואב לבנים תאומים ולבת הצעירה מהם במספר שנים. "היו לנו חיים טובים", הוא מספר. "התגוררנו ביישוב ניל"י, חיינו ברמה גבוהה, ובסך הכל היינו מרוצים מאוד מהחיים. היהדות לא נכחה אצלנו כלל בבית, כי למרות העובדה שבגיל תיכון חוויתי חוויה רוחנית עוצמתית שקירבה אותי לדת, בצבא הפסקתי להניח תפילין, והחלטתי להקדיש את זמני לדברים אחרים".

בהיותו בן 36, חגגו התאומים בר מצווה. פיינברג החליט - לצד עבודתו התובענית בבית המשפט - להיות זה שמלמד אותם את קריאת הטעמים, אותם זכר מהבר מצווה שלו לפני עלייתו לארץ. "ברוך השם, זה הצליח במיוחד. לא הופתעתי שכעבור זמן קצר קיבלתי טלפון מאחד מתושבי היישוב, שביקש שאלמד גם את הבן שלו לקרוא את הפרשה לקראת הבר מצווה. אחר כך הגיעו עוד ועוד בקשות דומות. מכיוון שהאוכלוסייה בניל"י גדלה מאוד באותם ימים, הייתי חוזר הביתה מיום מפרך בבית המשפט ומתחיל במתן השיעורים בזה אחר זה - מהצהריים אל תוך הלילה. כך זכיתי ללמד את נערי ניל"י במשך 12 שנים רצופות".

ועדיין, גם במשך אותן 12 שנים נותר פיינברג מרוחק מתורה ומצוות, אך עם פינה חמה בלב ליהדות. "בזכות אחד התאומים שלי, שכמו מספר נערים נוספים בניל"י באותה תקופה נמשך ליהדות ולחוויית בית הכנסת, הצטרפתי לתפילות בלילות שבת. בדיעבד אני יכול לומר שזה בהחלט השפיע עליי וקירב אותי ליהדות".

המהפך הגדול הגיע כשנתיים לאחר מכן, כאשר פיינברג הגיע עם אשתו לבית החולים כדי ללדת את בנם הרביעי. "הלידה התקדמה בתחילה כצפוי", הוא משחזר, "אך לפתע נפל המוניטור והקווים האופקיים צנחו. מיד התחילו לדחוף בבהלה את המיטה של אשתי לחדר הניתוח, כשאין אפילו זמן כדי להסביר לי מה קורה. נשארתי לבד בחדר ההמתנה, ללא שום מידע, בתחושות קשות ונוראות. בחצות הלילה פניתי לה' מקירות לבי, וקיבלתי על עצמי שאם אשתי תצא בשלום מהניתוח וייוולד תינוק בריא – אחזור להניח תפילין כפי שנהגתי בשנות נעוריי. הניתוח היה מסובך מאוד, אך ברוך ה' הצליח. בסופו נולד בננו הרביעי, דניאל דוד".

איך אפשר להסביר שאתה התקרבת ליהדות, בזמן שרוב האנשים במצבך לא עשו את התהליך הזה?

"במבט לאחור אני יכול לומר שזה לא באמת מפתיע, כי תמיד הייתי בחיפושים אחר האמת בכלל, ובפרט אחרי המשמעות שיש לה עבורי. בשלב מסוים פשוט הגעתי להבנה שעליי להחליט מי אני ומה אני – אני חייב זאת לעצמי, וגם למשפחתי ולילדיי, כדי לדעת באיזו דרך אני רוצה להוביל את המשפחה. החלטתי לעשות מעשה שלא היה קל, כשהבנתי שאי אפשר לחכות יותר. זה מה שהוביל אותי לקבלת ההחלטה, שלרגע אני לא מצטער עליה".

הבן של השופט

פיינברג עמד בהתחייבותו והחל להניח תפילין בקביעות, מה שהוביל בהמשך גם לשמירת שבת, ומאוחר יותר לכיפה וציצית ולהקפדה על מצוות נוספות. "הייתי בן 45 כשהתחלתי להיראות כלפי חוץ כיהודי דתי", הוא מספר. "זו הייתה החלטה לא קלה, כי התביישתי מאוד להפוך ל'שופט דתי'. לא העזתי לצאת כך מהבית, אך ההבנה שבסופו של דבר הכריעה את הכף הייתה המחשבה: 'מפני מי אתה מתבייש יותר – מהאנשים שיראו את השופט המכובד לבוש כמו דוס, או מאלוקים שרואה אותך לבוש כאחד הגויים?'. החלטתי שאני מתבייש יותר מאלוקים, ושיניתי את הלבוש.

"מאז עברתי כברת דרך ארוכה. כשחזרתי בתשובה עשיתי זאת מתוך כבוד ליהדות וכדי להציג מראה יהודי, אך לא באמת הבנתי את משמעות הדבר. כיום, כמי שמקדיש את זמנו ללימוד תורה ומתמסר לכך במשך כל שעות היום, אני מדבר מתוך ידיעה אחרת לגמרי. אני גם חייב לציין את אשתי המופלאה, שהייתה איתי לאורך כל התהליך. כשהתחלתי בחזרה בתשובה, היא לא הבינה מה עובר עליי ולא הזדהתה איתי כלל, אך למרות זאת החליטה להצטרף אליי כדי לשמור על אחדות המשפחה. בזכותה כיום יש לנו משפחה גדולה עם ילדים ונכדים שומרי מצוות, שמרווים אותנו בהרבה מאוד נחת".

כשופט לשעבר, מזדמן לך לעקוב אחר מערכת המשפט בימינו?

"אני פחות עושה זאת", הוא משיב בכנות. "כעיתונאי לשעבר אני מכיר מקרוב את התקשורת, וממילא מתייחס בערבון מוגבל למה שנכתב או נאמר בה. אני גם מרגיש לא בנוח לראות עד כמה בתי המשפט של היום לא ממש פוסקים לפי חוקי התורה, וזה מאוד מפריע לי. גם הפוליטיקה שמעורבבת בתוך המערכת המשפטית לא עושה לי טוב. חוקי בית המשפט מוכרחים מלכתחילה להיות הגונים ולא להישאב אחר דעות פוליטיות".

הוא שותק לרגע, ואז מוסיף: "הזמנים העיקריים, שבהם העבר שלי כשופט צף מול עיניי, הם בעיקר בתפילות - בפרט בימים הנוראים, כשאני מרגיש באופן מוחשי את העובדה שאנו עומדים בכל יום ויום לפני מלך אוהב צדקה ומשפט. כולנו בנים של שופט אמיתי, והמשפט לפני הקב"ה שונה לחלוטין מכל הדינים האחרים שאנו מכירים. השיא הוא ביום כיפור כאשר הקב"ה עושה דבר שכלל אינו מתקבל על הדעת, והוא מסיט הצידה את כל הדינים שהוא בעצמו העניק, כדי לכפר לנו. הדינים של בורא עולם ניתנים לנו מתוך חסד עצום ואהבה גדולה. אני חושב שדווקא בגלל תפקיד השופט בו שימשתי במשך השנים, אני יודע להעריך זאת. לא פעם אני גם מוצא את עצמי משתדל ללכת במקרים שונים לפנים משורת הדין, מתוך תקווה גדולה שבורא עולם יראה זאת, והלוואי שינהג כך גם כלפינו".

לרכישת הספר "הבן של השופט", היכנסו להידברות שופס או חייגו: 073-222-1250