"הקשר שלכם הוא רכב שצריך לעלות בעלייה, ושניכם דוחפים אותו מאחור בכוח"

"אני כבר מותשת כל כך מהקשר הזה", אמרה דנה.

"תביני, אנחנו לא זוג שמוותר. עשינו סדנאות, קורסים, ריטריטים, קראנו ספרים, שיחות עומק, דייטים זוגיים ואיכשהו אנחנו חוזרים שוב לאותו המקום", הסביר עמיחי בייאוש.

רגע הייאוש הזה הוא רגע נפוץ שאני פוגשת המון בקליניקה. הרגע שבו זוגות מרגישים שנתנו הכל לקשר, וכלום לא באמת זז, ואפילו להפך. הם כבר מותשים ומיואשים.

"אתם בעצם מרגישים שהקשר שלכם שואב מכם יותר כוחות מאשר הוא נותן לכם", אמרתי להם.

"ממש ככה", אמרה דנה ונשענה אחורנית.

"זה נראה כאילו הקשר שלכם הוא רכב שצריך לעלות בעלייה, ושניכם דוחפים אותו מאחור בכוח", המשכתי.

"ממש ככה", הגיב עמיחי.

"ולדחוף רכב במקום לנסוע בו זה מתיש, שוחק וכמעט לא מקדם לשום מקום", אמרתי.

"אז מה עושים?", שאל עמיחי.

"כמו שיש חוברת הפעלה לרכב, יש גם חוברת הפעלה לזוגיות".

"מעניין, אפשר לקבל קצת מידע מהחוברת הזאת?", שאל עמיחי.

"קודם צריך להפסיק לדחוף", עניתי.

"זה נשמע פשוט", אמר עמיחי בצחקוק.

"זה דווקא השלב הכי קשה, כי הדחיפה היא בעצם כל מה שאנחנו רגילים לעשות: להעיר, לבקר, להסביר, לשכנע, להצטדק, להתלונן, לכעוס, להאשים וכו'".

"אז מה נשאר?", שאלה דנה במבוכה.

"הרבה מאוד, אבל קודם צריך להסכים להפסיק את מה שלא עובד".

"אבל אם אני לא אגיד לו כמה שהוא מפספס וטועה במה שהוא עושה, איך הוא ידע?", שאלה דנה.

"השאלה היא לא אם הוא ידע, אלא האם הדרך הזו מקרבת ביניכם או מרחיקה. ההתנהגויות האלה הן מנגנוני כשל שמנהלים אותנו, ודומים מאוד להתמכרויות. אף על פי שאנחנו יודעים שהם לא עוזרים לנו ואפילו מזיקים, אנחנו ממשיכים לעשות אותם".

"אבל למה זה קורה?", שאל עמיחי.

"כי יש בהם הבטחה שקרית שהנפש שלנו נאחזת בה ומאמינה בה כל פעם מחדש, לדוגמא: שאם נפסיק להעיר או להסביר, אז כלום לא יזוז. בפועל, למרות ההערות שאנחנו מעירים כלום לא זז באמת, וההבטחה הזו לא מתממשת".

"אני ממש מזדהה, ובאמת מרגישה שאני לא מצליחה לעצור את עצמי מלבקר", אמרה דנה.

"גם אני מרגיש שאני לא מצליח להפסיק אוטומטית להסביר למה אני צודק, אף על פי שאני יודע שזה בסוף פוגע בקשר שלנו, ורק מרגיז את דנה", הוסיף עמיחי בכנות. "ומה קורה אחרי שהפסקנו לדחוף את הרכב?", שאל.

"מגיע הזמן להיכנס לרכב", אמרתי.

"מה זה אומר?", צחקה דנה.

"צריך קודם כל להבין את ההבדל בין להיות מחוץ לרכב ולדחוף, לבין להיות בתוך הרכב. להיות מחוץ לרכב זה להיות זה שיודע יותר, צודק יותר או פגוע יותר. להיכנס לרכב זה להסכים לשבת יחד בתוך הקשר, ולהגיד: אנחנו בזה ביחד. אני לא פגועה יותר ממך ואתה לא צודק יותר ממני, כנראה ששנינו מנסים מאוד ומפספסים זה את זו. במקום להגיד לשני מה הוא צריך לעשות או לשנות אותו, אנחנו צריכים להתחיל להגיד משהו אחר", אמרתי

"מה?", שאלה דנה.

"אני מבין שמה שאני עושה לא באמת מקרב אותך, ואני מבינה שאני לא מצליחה להזמין אותך אלי. שנינו מתאמצים, ושנינו אולי קצת הולכים לאיבוד בדרך. זו כבר לא דחיפה מבחוץ אלא ישיבה משותפת בתוך הקשר".

"ואז מה?", שאל עמיחי.

"אז מגיע הרגע שבו צריך להניע את הרכב. ומה בעצם מדליק את המנוע של הרכב?", שאלתי.

"תקשורת?", ניחשה דנה.

"מודעות?", הוסיף עמיחי.

"אהבה. רוב הזוגות חושבים שהם יוכלו לתת אהבה רק אחרי שהדברים יסתדרו, והאמת היא הפוכה לגמרי: הקשר מתחיל לזוז רק כשיש ניצוץ של אהבה", עניתי.

"אבל מה אם אני כועסת?", שאלה דנה.

"במיוחד אז", עניתי.

"זה נשמע כמעט לא הגיוני", אמר עמיחי.

"כי רובנו גדלנו עם נוסחה אחרת. כשילד מתנהג יפה, נותנים לו חום ואהבה, וכשהוא לא – נוצרת דחייה. ואז אנחנו מביאים את הנוסחה הזו לקשר הזוגי".

"ואיך נראה מעשה של אהבה?", שאל עמיחי.

"מילה טובה, מבט רך, יד על הכתף או חיוך קטן", עניתי.

"זה נשמע פשוט כל כך", אמרה דנה.

"זה באמת פשוט. אבל לא קל", עניתי.

"ומה קורה אחרי שהרכב הונע?", שאל עמיחי.

"צריך דלק", עניתי.

"שזה?", שאלה דנה.

"אמון. לא אמון שמגיע אחרי הוכחות או נהרס כתוצאה מחוויות העבר, אלא אמון בסיסי בטוב של השני. גם כשהוא טועה, מפספס או פוגע. הטעות הנפוצה היא שאנחנו מסבירים אחד לשני כמה הם לא בסדר, מנתחים ומוכיחים בהיגיון".

"מרגיש שזה ממש אני", צחק עמיחי.

"זה כמו לשים דלק לא נכון במנוע. לא רק שהרכב לא ייסע, אלא המנוע יישרף. תראו, זה שהקשר תקוע, זה לא בגלל שאין אהבה, אלא בגלל שאנחנו עובדים בתנועות לא נכונות בקשר. כשמפסיקים לדחוף מבחוץ, נכנסים יחד פנימה, מדליקים את ניצוץ האהבה ומתדלקים באמון, הרכב מתחיל סוף סוף לזוז.

"וכשהמנוע הזה מתניע באמת, והרכב מתחיל לנסוע, אפשר להגיע למקומות הרבה יותר יפים ממה שדמיינו".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן