כתבות מגזין
"חשבתי שאני אשמה. אף פעם לא אמרו לי שאמא לא בריאה בנפשה"
מרים דרורי גדלה בבית, בו האמא הייתה מורה מוערכת בחוץ אך פגועה בנפשה בפנים. אחרי שנים של התמודדות עם צללי העבר, דיכאונות אחרי לידה והסתרה, היא יוצאת בקריאה לעולם: "התערבות קטנה של שכן יכולה לשנות חיים שלמים"
- מיכל אריאלי
- פורסם כ"ה ניסן התשפ"ו
"בגיל עשרים ושלוש ילדתי את בני הבכור, ופחות משבוע לאחר מכן ישבתי שבעה על אבא שלי", אומרת מרים דרורי, מטפלת רגשית, מעבירת סדנאות וכותבת ספרים, ובכך חוזרת למעלה מ-30 שנה אחורה – אל הימים הקשים בחייה.
"אני הבת היחידה במשפחה, ויש לי רק אח אחד. במשך שבוע ישבתי עם אמא שבעה באותו חדר, ובכל זאת כמעט לא שוחחנו בינינו, וגם השיחות ההכרחיות נעשו תחת הרבה כעסים ואנרגיות לא טובות. אף פעם לא היה לי קשר טוב עם אמא, וכמה ימים לאחר פטירתו של אבא, כשהתקיימה ברית המילה של בני בכורי, נתתי לו את שמו של אבי. יחד עם זאת, ידעתי שאני רוצה לתת לו חיים אחרים, שיגדל באופן אחר מכפי שאני גדלתי. שתהיה לו ילדות טובה, עם הורים בריאים בנפשם, מה שאני כילדה למרבה הצער לא זכיתי לו".
ילדים במצבי לא יודעים אפילו שהם עוברים התעללותילדות בצל הסוד
"נולדתי להורים שהתמודדו עם מציאות חיים לא פשוטה", מספרת דרורי. "אבא היה מבוגר מאמא בהרבה שנים והתמודד עם קשיים משל עצמו, ואילו אמא הייתה מורה אקדמאית ומוכשרת, קיבלה פרסי חסד ונחשבה בקהילה להכי נורמטיבית שאפשר, אך מבפנים היא לא הייתה בריאה בנפשה.
"חשוב לי להדגיש את הדברים האלו", מבהירה מרים, "כי אני לא באה לאמא בתלונות, ודאי שלא על האופי שלה. כי היא התמודדה עם מצב נפשי רעוע, שלא אפשר לה לקיים חיים תקינים. אך אני חושבת על הסביבה ועל האנשים שהכירו אותנו, ואולי יכלו לעזור אילו היו מבינים משהו ממה שעברתי. אני חושבת על השכנים היקרים שהיו לנו, דלת מול דלת – משפחה מדהימה עם המון בנות שהיו חברות טובות שלי ונכנסו לא פעם הביתה. לאחרונה חודש בינינו הקשר, והן סיפרו לי שחשדו במשהו ושאמא שלהן תמיד פקחה עליי עין. אני חושבת לעצמי שאילו הן היו יודעות כבר אז לזהות שמשהו אינו תקין, ופשוט להסביר לי את המצב או לפנות לגורמי מקצוע – היה נחסכים ממני כל כך הרבה התמודדויות וכאבים".
מרים מוסיפה שכיום, כמטפלת שפוגשת מקרים רבים של נשים מתמודדות, היא יודעת שלמרבה הצער ההתמודדות שעברה הייתה אמנם קיצונית אך לא נדירה. "ילדים במצבי לא יודעים אפילו שהם עוברים התעללות, ולכן הדרישה היא חד-משמעית מאלו שבסביבתם. כי לא מספיק לאהוב ולתמוך, צריך להקים קול זעקה ולנסות לעצור את המצב.
"זה לא קל, ואני מודעת להתלבטויות שעוברות על אנשים – האם לדווח לרווחה או לא, והאם משפחת אמנה תהיה הפתרון הנכון, או שגם שם אף אחד לא מבטיח לילד עתיד בטוח ונטול התמודדויות. אבל דבר אחד ברור לי – כשרואים סממנים חשודים, אנחנו מוכרחים לפקוח את העיניים ולזהות מה קורה, כי ניתן להציל נפשות.
כשרואים סממנים חשודים, אנחנו מוכרחים לפקוח את העיניים ולזהות מה קורה"בגיל 12, כשהייתי בוגרת בהרבה מכפי גילי, התוודעתי לראשונה לסיפורי השואה", ממשיכה מרים. "הכאב האישי פגש את הכאב הלאומי, ומדי יום רביעי הייתי בורחת מבית הספר אל יד ושם ויושבת שם במשך כמה שעות, ואז ממשיכה לכותל ומתפללת מעומק הלב, כשאני בוכה את הנשמה שלי. בכיתי על העבר, על ההווה ועל הקשיים שהיהודים עוברים בכל הדורות.
"מאז אני זוכרת את עצמי במצב תמידי, בו אני מחפשת את משמעות החיים ואת הסיבות הקיומיות שלנו עם התלבטות תמידית בין טוב לרע. החיפוש נובע גם ממקום בו הדבר שאני רוצה יותר מכל הוא לרפא את הנפש שלי ושל האדם שנמצא מולי, מתוך מחשבה על האופן בו ניתן למגר את הרע מהעולם".
מאז אני זוכרת את עצמי במצב תמידי, בו אני מחפשת את משמעות החייםבין אשמה למודעות
לדברי מרים, במשך שנים היא לא הבינה מה באמת קורה בשטח ולא ידעה שהבעיה טמונה בכך שאמה אינה בריאה, ולכן חיפשה פגמים בעצמה. "התהליך הזה הוביל אותי למודעות גבוהה מאוד. רק כשהתבגרתי והתחלתי ללמוד את התחום באופן מקצועי, התחלתי להבין שהכאב שלה נפגש בעצם עם הקיום שלי, ובעיקר הבנתי שאני לא אשמה".
כמי שמלווה נשים רבות במצבים דומים, מרים מציינת שהיא משתדלת לתת להן להזדהות עם הכאב של ההורים. "אני מטפלת רגשית וגם מאמנת רגשית", היא מסבירה. "כחלק מזה אני מנסה לעזור לנשים להזדהות עם הכאב של ההורים שלהן, כי מדובר בסופו של דבר בהורים, והמחויבות שלנו כילדים היא לעשות הכל כדי לנהוג בהם כבוד, גם במצבים הכי קשים. יחד עם זאת, יש קושי גדול מאוד לחיות עם כאב שלא מגיע לנו לשאת אותו, ואנו חייבים להתרפא ממנו. השאיפה שלי היא לעזור לעשות את ההפרדה בין הדברים – בין ההבנה שקיים חוסר בריאות נפשית במערכת, וזה לא באשמתנו, לבין כך שאנו עושים הכל כדי להקל על כובד המשא בחיים שלנו.
"באופן אישי, החוויות שעברתי כילדה הובילו אותי לדיכאונות בכמה הזדמנויות בחיים שלי. כבר אחרי הלידה הראשונה הייתי בדיכאון. התינוק נקרא על שם אבי, ובעצם כל הזיכרונות התחילו לצוף. עברתי תהליך לא פשוט, בימים שכמעט לא דובר על דיכאון אחרי לידה. במבט לאחור אני יודעת שרק בזכות לימודי הפסיכולוגיה שלמדתי באותו זמן, לצד לימודי החסידות, הצלחתי לאבחן את עצמי וגם להיעזר, וכך לצאת מן הקושי. אחרי הלידה השנייה הגיע משבר גדול עוד יותר. באותה תקופה חשתי כעס כלפי כל מי שסובב אותי, וחלקו התבטא באופן לא מודע גם כלפי הילדים. באותו זמן צץ במוחי סיפור חסידי על אישה שלא יכלה להביא ילדים לעולם, וכשחלתה אמרה: 'ריבונו של עולם, תן לי כוח להבריא כדי להביא ילדים לעולם וללמד אותם לעבוד את השם'. הסיפור הזה קפץ לי ללב, והביא אותי לעבודה עצמית גדולה מאוד.
"עברתי עם עצמי תהליך ארוך במשך השנים. ברוך השם זכיתי להקים משפחה גדולה ונפלאה, עם שבעה ילדים וכיום גם נכדים, כשאני מגדלת אותם בשמחה ובאהבה גדולה, בבית שמח ובעיקר בריא בנפשו. לאורך כל הדרך הקשר עם אמא לא נותק, ואף הקפדתי שהילדים שלי יבקרו אותה ושישמרו איתה על קשר – מה שלא היה פשוט בכלל.
באופן אישי, החוויות שעברתי כילדה הובילו אותי לדיכאונות בכמה הזדמנויות בחיים שלי"לפני מספר שנים, כשאמא חלתה ועברה טיפולי כימותרפיה, התחלתי להבין שלא נותר לנו זמן רב כדי להיפרד, והרגשתי שיש צורך להעלות אחת ולתמיד את הנושא על השולחן. באותם ימים נקראתי כדי להעביר איתה את התקופה האחרונה לחייה, ונאמר לי שזה יכול להימשך בין ימים לשבועות. בסופו של דבר זה נמשך חודש. אמא הייתה מאושפזת בהוספיס. ביום האחרון לפני פטירתה שלחתי את בתי לבקר אותה, וביקשתי ממנה שתעלה אותי בשיחת וידאו. היא כבר הייתה מעורפלת מאוד, וזו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי אותה לא כבת שנשלטת על ידיה, אלא כדמות שברירית וחלשה. פתאום כל התחושות הקשות זזו לצד, וכל מה שראיתי הוא נשמה מסכנה שמנסה להשתחרר מהגוף בו היא כלואה ולא מצליחה. הבנתי שאני חייבת לחפש חמלה בלב שלי ולהיפרד באופן שייטיב עם שתינו. פניתי לאמא ברוסית, שהיא שפת האם שלי, ובמילים פשוטות סגרתי איתה את המעגל. לאחר מכן אמרתי לה: 'אמא, אני סולחת לך, את יכולה להמשיך הלאה'.
הבנתי שאני חייבת לחפש חמלה בלב שלי. מרים דרורי"אחר כך הבת שלי שאלה אותי: 'מה אמרת לה?'. היא טענה שלמרות שכבר ימים אמא לא מגיבה , היא ראתה דמעה בזווית העין שלה. לפי הגדרות הרופאים, היא ב-90% לא הייתה איתנו, אבל הנשמה שלה בוודאי שמעה והרגישה. כמה שעות לאחר מכן היא נפטרה.
"אמא כבר לא איתנו, וחלפו כמה שנים עד שהתחלתי להבין שאמנם חוויתי ילדות קשה, אך יש דרך למנוע זאת במצבים דומים או לפחות להקל. זו גם הסיבה שאני חושפת את הסיפור האישי שלי ומשתפת, כי חשוב לי לפנות בקריאה לכל מי שקורא את הדברים ונתקל בסביבתו במקרים דומים: אל תתנו לילדים האלו לחוות את הכאב והבלבול בחייהם. לפעמים התערבות קטנה, או הפניה לאיש מקצוע, יכולות לשנות את חייהם מקצה לקצה. הלוואי שהדברים האלו יהיו לזכותי, ולעילוי נשמתה של אימי, שכיום אני מבינה שגם היא בעצמה חוותה חיים קשים מנשוא, מבלי שמישהו באמת ידע לאבחן זאת ולהקל עליה".
