"אם אני לא מספיק ממילא, אז אין לי בשביל מה להשתדל"

"אני לא מוכנה יותר שהכל ייפול עלי כל הזמן", אמרה רוני.

"ושוב אני זה שיוצא הלא אחראי כאן…", אמר גיל ונשען בייאוש לאחור.

"אתם יכולים לשתף אותי במה העניין?", שאלתי.

"ביום שני אמרתי לו לקבוע תור לרופא לילדה. הזכרתי לו גם בבוקר וגם בצהריים, ובערב גיליתי שזה לא נעשה בסוף. איך אפשר שלא להתפוצץ?", שאלה רוני.

"לא התפוצצת, דיברת אלי כמו לילד מתבגר", הגיב גיל.

"מה הרגשת שנייה לפני שהתפוצצת?", שאלתי את רוני.

לאחר שתיקה ממושכת, היא ענתה: "לבד. הרגשתי שאם אני לא זו שעושה, אז פשוט דברים לא קורים", הוסיפה.

"תנסי רגע להתבונן פנימה ולזהות, איפה הרגשת את זה בגוף, ואיך זה הרגיש?", אמרתי.

"בחזה, סוג של לחץ כזה, כמו דופק", ענתה.

"פה מתחיל הסיפור. לפני הכעס הייתה חוויה של בדידות, וזה הקוטב הנקבי", התחלתי להסביר.

"הבדידות?", שאלה רוני.

"לא. הקוטב הנקבי הוא קוטב של חוויה, של הסכמה להיות מושפעת ולהרגיש את זה. אבל את לא נשארת שם, אלא מיד עברת לקוטב הזכרי", עניתי.

"ומהו?", שאלה.

"הקוטב הזכרי מבטא רצון, נחישות ואחריות, כשאת אומרת: אני אעשה את זה וזהו".

"ברור, כי מישהו צריך להיות אחראי כאן", ענתה.

"וכשאתה שומע את הטון שלה, כשהיא אומרת שאם היא לא זו שעושה אז פשוט דברים לא קורים?", פניתי לגיל.

"זה גורם לי להתכווץ ולהרגיש שאני לא מספיק גבר בשבילה", ענה.

"ואיפה אתה מרגיש את זה בגוף?", שאלתי.

"בבטן, וזה מרגיש כמו אבן", ענה.

"זה הקוטב הנקבי שמתעורר בך", אמרתי.

"שאני מרגיש את זה כמו אבן בבטן?", שאל.

"לא. זה שאתה מושפע ופגיע. אבל במקום להגיד 'זה מכווץ אותי' – אתה נסגר או מתרחק, ולפעמים אפילו שוכח בכוונה…", עניתי.

"ברור, כי יש בתוכי משהו שאומר שאם כבר אני לא מספיק, אז אין לי למה להשתדל", ענה, חצי נבוך חצי מתרעם.

"אז אתה עושה דווקא?", אמרה רוני בתדהמה.

"לא. הוא מגן על עצמו", עניתי. "יש פה עניין של היפוך קוטביות", התחלתי להסביר. "הגישה לא באה ואומרת שגבר צריך להיות כל הזמן זכרי והאישה נקבית, אלא היא מזמינה כל אחד לזהות את שני הקטבים שבתוכו, ולבחור בצורה מודעה באיזה קוטב להיות.

"הקוטב הזכרי - רצון, נחישות ואחריות. תנועה של השפעה. הקוטב הנקבי - חוויה, אפשור ואמונה. תנועה פנימה של רכות עם הסכמה להיות מושפעת.

"הרבה פעמים, בחיכוכים ובמריבות היומיומיות, קורה ההיפך ממה שהיינו מצפים: האישה תופסת את הצד הזכרי – מנהלת, דוחפת ומתקנת, והגבר נזרק לצד הנקבי – נפגע, נסגר וזקוק לתנאים חיצוניים כדי לחזור לכוחות שלו. זו פשוט תנועת ההישרדות של שניהם.

"רוני, לפני שאת דורשת ממנו, יש לך חוויה של בדידות, אבל במקום להגיד שאת מרגישה לבד, את אומרת שאם לא תעשי זה לא יקרה".

"וכשאני שומע אותה אומרת את זה, אני מרגיש שהיא המנהלת ואני העובד שלה, ואז ממש אין לי חשק לזוז", התערב גיל.

"פה נכנסת נקודת המפגש בין הקטבים, שיכולה לפתור את העניין. כשאת, רוני, נחושה כל כך שהדברים יתקתקו, את נכנסת לקוטב הזכרי, ואז אין פה מקום אמיתי לאפשור (שזה הקוטב הנקבי) עבור גיל.

"גיל חווה תחושה שלא מאמינים בכוונה הטובה שלו, ולכן הכוח הזכרי שלו, כל הרצון שלו לקבל אחריות לא מתגייס לכך, והוא נשאר פגוע ומתחפר בקוטב הנקבי.

"העבודה הזוגית מתחילה בעצירה קטנה. לפני הדרישה שלך, רוני, ולפני ההסתגרות שלך, גיל, אתם צריכים לשאול את עצמכם: איפה אני עכשיו? אני פועל מתוך רצון ואחריות, או מתוך פחד ובדידות? האם אני מוכנה להישאר רגע בחוויה בלי מיד לשלוט? האם אני מוכן לקחת אחריות בלי לברוח למגננות?

"רוני, בפעם הבאה שאת מרגישה שהכל עלייך, נסי להגיד משפט אחר: 'כשזה לא קורה, אני מרגישה לבד, וזה כואב לי'. גיל, כשאתה שומע את זה, האחריות שלך היא לא להסביר ולתקן את מה שהיא מרגישה, אלא להגיד: 'אני רואה שזה כאב לך'".

"ומה אם זה עדיין יכאב?", שאלה רוני בסקרנות.

"זה יכאב, אבל אפשר להחזיק בשני דברים במקביל: זה כאב לי, ואני מאמינה שהכוונה שלך טובה".

"מה? נראה לך שאני כזו תמימה? שהוא ככה כל הזמן יפגע בי?", שאלה.

"האמונה הזו היא לא תמימות, אלא בחירה. כשגבר פוגש אמונה בכוונה שלו, גם אם הוא טעה בביצוע – משהו בעמוד השדרה שלו מתיישר. הרצון והנחישות מתעוררים בלי שידחפו אותו. כשתפגשי מגיל אחריות ללא מגננה ומלאה בנוכחות, תוכלי להרפות לרגע מהשליטה, ותוכלי להרגיש שלא הכל עליך. הריקוד בין הקטבים לא יבטל את התור לרופא, לא יקפל את הכביסה או יאזן את המינוס בבנק, אבל הוא ישנה את המרחב שבו כל ההתרחשויות קורות.

"וכשכל אחד יתמקם בקוטב הנכון לו ברגע הנכון, אתה לא תרגיש מותקף ואת לא תרגישי לבד. הרצון שלך יתעורר בלי שידחפו אותו והלב שלך יוכל להתרכך בלי לאבד ביטחון. במקום מאבק על שליטה, ייווצר שיתוף אמיתי, ובמקום מגננה תהיה תנועה חיה של שני אנשים שבוחרים זה בזו מחדש".

בהשראת הקוטביות הבריאה.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן