הילדים שלי חסרי גבולות, וזה הכל בגללי (?)

איך מענישים ילד בצורה נכונה ויעילה?

בתי בת השמונה התחילה לאחרונה לדבר לא יפה, לענות לי ולפעמים גם לצעוק כשאני מבקשת ממנה לעשות משהו. ניסיתי להסביר לה, לדבר ברוך – ולא עזר. בסוף כעסתי, צעקתי עליה והושבתי אותה בחדרה כעונש. היא בכתה ואמרה שאני לא אוהבת אותה. אני באמת לא רוצה להעניש, אבל מצד שני – אם אני לא מראה לה שיש גבול, היא פשוט לא מתייחסת אלי. מה הדרך הנכונה לחנך? מותר בכלל להעניש?

השאלה שלך נוגעת בלב של כל אם אוהבת. הרצון להציב גבולות, ללמד, לכוון – לצד הרצון לשמור על הקשר, הרוך והאמון. אכן, לפעמים נדמה שעונש הוא הדרך היחידה לעצור התנהגות לא ראויה, אבל חשוב לדעת: עונש שאינו מלווה בהבנה ובקשר – לא מחנך, אלא מנתק. כשילד חווה עונש בלי שיבינו אותו, בלי שיראו את הקושי הפנימי שמאחורי ההתנהגות, הוא מרגיש דחוי ולא אהוב. דווקא ברגעים האלה, כשהילדה מתנהגת לא יפה – היא הכי זקוקה לחיבוק רגשי, למבט של "אני רואה אותך", ולגבול שמגיע מתוך אהבה ולא מתוך כעס. הצבת גבול צריכה להיות ברורה, אך מלווה באמפתיה. לפעמים עצם זה שהאם תגיד: "אני רואה שאת כועסת, ואני לא מרשה לדבר כך. נדבר כשתירגעי" – עושה הרבה יותר מכל עונש. החינוך האמיתי מגיע מהקשר, מהשיח, מהלב. לא מוותרים על גבולות, אבל בונים אותם כך שהילד ירגיש שייכות, ביטחון ואהבה – גם כשלא מצליח להתנהג כראוי.

וכשיש רגעים של נפילה – גם להורה וגם לילד – זוהי הזדמנות לחזור, לבקש סליחה, ולהתחיל מחדש. (סיגלית דהן, מאמנת זוגית והורית בשילוב פסיכותרחפה אינטגרטיבית יהודית)

גבול בלי אשמה: האם הגבולות שלי פוגעים בילדים שלי?

הילדים שלי מתנהגים בצורה לא מכבדת, ואני מרגישה שהכל בגללי. קשה לי להציב להם גבולות, וכל הזמן מלווה אותי פחד – אולי אני פוגעת בהם? בדור שמדברים בו כל כך הרבה על נפש הילד, איך אפשר להציב גבולות בלי להרגיש אשמה מתמדת?

אנחנו חיים בדור של שפע. הילדים שלנו מקבלים יותר מאי פעם, חומרית, רגשית וחינוכית, ובכל זאת הורים רבים חיים בתחושת אשמה מתמדת. למה?

כי אמרו לנו: "תהיו סמכותיים – אבל לא תקיפים", "דברו בגובה העיניים – אבל אל תהיו חברים". הזהירו אותנו שוב ושוב שהם עלולים להיפגע, לפתח חסכים, ואולי יום אחד הם ישבו על ספת הפסיכולוג ויספרו ש...

האמת היא שאין לנו קושי להציב גבולות. יש לנו פחד, פחד מה יהיו ההשלכות. הפחד הזה מחליש את הביטחון ההורי שלנו, עד שאנחנו שוכחים מה תפקידנו.

התפקיד שלנו כהורים הוא להנהיג, לכוון, לחנך. ילדים לא מתחנכים ממה שאומרים להם. הם מזהים מה חשוב ויקר בעינינו, ומה מצטער או מאכזב אותנו. הם מכירים אותנו היטב. הם חיים לצידנו, נושמים את האווירה ואת הרוח. חשוב לזכור, ילדים לא עשויים מצמר גפן. הם חזקים וגמישים יותר ממה שנדמה לנו.

אז חשבון נפש? כן. לא על עצם הצבת הגבולות, אלא על ויתורים שנעשים מתוך פחד. גבול שניתן מתוך אמונה, ביטחון ושקט פנימי אינו פוגע בילד, אלא נותן לו יציבות, ביטחון ודרך. (נועה הראל מנחת הורים, יועצת זוגית ויועצת במודעות אישית)

חברתי "זרקה" אותי. איך אוכל להירגע?

חברתי הטובה "זרקה" אותי לטובת חברה חדשה. במשך ימים שאלתי את עצמי "למה היא עשתה לי את זה?". עכשיו אני קצת יותר רגועה, אבל בכל פעם שאני רואה את החברה, אני מרגישה שהלב שלי דופק מכעס ומהרגשה גרועה. מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי?

ברור שכואב מאוד לאבד חברה טובה. ודאי ישבתן לכן יחד בהפסקות ופטפטתן, וסיפרתן זו לזו את סודותיכן הסודיים ביותר. עכשיו את מרגישה אבודה. את שואלת את עצמך: "למה היא עשתה לי את זה? בטח עשיתי משהו נורא". אבל השאלה אם התשובה הזו שאת נותנת לעצמך, שאת לא יודעת אם היא הנכונה, מסייעת לך להירגע. נראה שלא.

אז קודם כל, ברגע שאת נתקלת בחברתך ומרגישה את ההרגשה הבלתי נעימה הזו – נשמי עמוק. הנשימה העמוקה תרגיע אותך ותעזור לך לחשוב בשקט. ואז בדקי עם עצמך בקור רוח: האם קרה משהו שגרם למשבר? אולי קרה משהו קטן, שלא שמת לב אליו, והוא הדבר שהביא למצב הזה?

אם את יודעת ובטוחה שאירע דבר מה – מצוין. אולי תוכלי להסיק מסקנה ממה שקרה. אם אינך יודעת מה בכלל קרה – נסי לדבר עם החברה, לשאול אותה מה קרה. עשי זאת ללא כעס וללא איבה. תתפלאי לשמוע שמה שקרה בכלל לא תלוי בך – אלא הגיע מסיבות אחרות לגמרי.

אם תראי שהחברה לא משתפת פעולה – שחררי את האחיזה בעדינות. (מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)