נפילת המסכות: הטילים האיראניים עוררו מחדש את השנאה הישנה - וזה טוב לישראל

למלחמה הנוכחית השלכות מרעישות החורגות מהמישור הצבאי. הן באות לידי ביטוי, בין היתר, במתקפה האיראנית הישירה על סעודיה, על אבו דאבי ועל מטרות סוניות נוספות. זהו רגע של רעידת אדמה דתית, הממוטטת באחת את מפעל שיתוף הפעולה המזויף שבנתה איראן עם העולם הסוני במשך עשורים. המסכות הוסרו בבת אחת, והמשטר בטהראן חזר לשורשיו העתיקים והעקובים מדם: עימות חזיתי ובלתי מתפשר מול האסלאם הסוני.

בזמן שישראל וארה"ב פועלות נגד משטר הדמים שאיים להשמיד את מדינת היהודים, בעולם המוסלמי ההיסטוריה מתעוררת מתרדמתה. הטילים פוגשים את התיאולוגיה, ואשליית הנורמליזציה הפנים-מוסלמית – שאיראן חתרה אליה כדי להשיג הגמוניה אזורית – קורסת ברעש מהדהד.

עבור האסלאם הסוני, מתקפה איראנית על סעודיה אינה רק אירוע אסטרטגי – מדובר בלא פחות מאשר מה שהסונים מגדירים כ"חילול הקודש". סעודיה היא הלב הפועם של העולם הסוני, ופגיעה באדמתה נתפסת כהתקפה על הסונים כולם. בתוך שעות ספורות, התנערה מעפר השנאה ההיסטורית בין הפלגים, והטרמינולוגיה הדתית העתיקה של מלחמה ב"כופרים השיעים" חזרה לקדמת הבמה.

הממלכה הסעודית הוקמה על בסיס ברית מ-1744 בין השליט הסוני מוחמד אבן סעוד לתיאולוג מוחמד אבן עבד אל-והאב, שלא הותיר מקום לספק ביחסו לשיעים: "דע, כי הכת הזו (השיעית) היא הרעה שבכתות האומה... חכמינו פסקו כי הם כופרים". מנגד, התיאולוגיה השיעית רוויה בקללות נגד הסונים שגזלו לטענתה את ירושתו של מוחמד. אין זה ויכוח על טריטוריה, אלא על רצון אללה לשיטתם.

למרות האיבה המושרשת בין הסונה והשיעה באסלאם, במשך שנים שיווקה איראן לעולם הסוני את חזון "אחדות המוסלמים" סביב ירושלים, זאת למרות שלשיעה אין זיקה דתית מהותית לעיר. למעשה, בוני כיפת הסלע ואל-אקצא היו ח'ליפי בית אומיה – האויבים המושבעים של השיעים, אלו שערפו את ראשו של חוסיין בן עלי, אבי הזרם השיעי בקרב כרבלא. הזיכרון המדמם הזה חי ובועט בקרב השיעים, ומצוין מדי שנה בטקסי העשוראא, במהלכם הם מלקים עצמם עד זוב דם.

המתקפה נגד המדינות הסוניות – ובייחוד סעודיה השומרת על מכה ומדינה, הערים הקדושות לסונים – שמטה מידי איראן את קלף "אל-אקצא". התברר כי איראן מעולם לא ביקשה לשחרר את ירושלים, אלא להשתמש בה כסוס טרויאני לשליטה בעולם המוסלמי. כעת, כאשר גם חיזבאללה מצטרף למערכה וגורר את לבנון לתוך האש, האירוניה ההיסטורית בשיאה: ישראל נתפסת, במידה רבה של פרדוקס, כמי שמגינה על האסלאם הסוני מפני הקיצוניות השיעית.

אנו חיים בימים היסטוריים, בהם קרסה אחיזת העיניים האסטרטגית של טהראן. המשטר, שהציף את רחובות מדינות ערב בשלטים על "שחרור פלסטין", נחשף בכוונתו האמיתית: הקמת אימפריה שיעית על חורבותיהן של המדינות הסוניות.

האם האירוע הזה יוביל כעת לברית גלויה ואיתנה בין ירושלים לריאד? ימים יגידו. לדעת ד"ר דרור אידר, לשעבר שגריר ישראל באיטליה, על הדיפלומטיה הישראלית והמערבית להבין כי כאשר מדברים על היום שאחרי המלחמה אי אפשר לגבש מדיניות אזורית חדשה מבלי לקחת בחשבון את החשבונות התיאולוגיים העתיקים. כשהמסכות יורדות, והמציאות המזרח תיכונית מתגלה במערומיה, נוצרת הזדמנות נדירה בה ישראל והעולם הסוני מוצאים עצמם באותו צד של המתרס מול אויב משותף וחסר עכבות. אם ההזדמנות הזאת תנוצל נכון, ייתכן ונראה במרחב שלנו מציאות חדשה שתעלה על כל דמיון.