"אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות": מי היה רבי אליעזר ברבי צדוק?

התנא רבי אליעזר ברבי צדוק מוזכר במשנה פעמים רבות. הוא היה מראשוני התנאים שאחרי החורבן. הוא זכר את בית המקדש על מתכונתו, משום שהיה מבוגר מהתנאים רבי יהודה, רבי יוסי ורבי מאיר, שנולדו רק אחרי החורבן.

רבי אליעזר ברבי צדוק היה כוהן, בנו של רבי צדוק הכוהן, שהיה אחד מהצדיקים המיוחדים בירושלים ערב החורבן. רבי צדוק ישב בתענית ארבעים שנה כדי לבטל את גזירת החורבן. כאשר רבי יוחנן בן זכאי נפגש עם אספסיינוס הרשע, אחת מבקשותיו הייתה למצוא רופאים שיחזיקו את רבי צדוק בחיים אחרי שנים רבות של תעניות. גופו נחלש כל כך עד שאפילו כשרצה להתחיל לאכול, האוכל סיכן אותו. הרופאים מצאו לו פתרון: למצוץ גרוגרות מבלי לבלוע אותן, וכך לקבל אנרגיה שתחזיר אותו בהדרגה לחיים.

בדברי חז"ל מופיע רבי אליעזר ברבי צדוק לא אחת כעד ראייה. הוא מוסר פרטים מדויקים על הנהגת המקדש, על סדרי העבודה ועל דמויות שפעלו בו. באחד המקרים הוא מתאר שאביו הרכיב אותו על כתפיו, ומעיד כיצד התנהלו ענייני קדשים וטהרות. במסכתות מידות ויומא נמסרים בשמו פרטים על מבנה המקדש ועל הנהגות שנהגו בו, משום שאביו היה כוהן ודמות מרכזית בבית המקדש. אחד התיאורים המפורסמים מפיו הוא טבילת הפרוכת. פעם אחת אירע חשש טומאה בפרוכת של בית המקדש, הניצבת בין קודש הקודשים להיכל. על פי ההלכה צריכים לטבול אותה במקווה, ולכן בהוראת הכוהן הגדול והחכמים ניגשו הכוהנים לטבול את הפרוכת. רבי אליעזר ברבי צדוק מתאר ששלוש מאות כוהנים הרימו אותה! הגאון מווילנא מחשב, כי מבחינה טכנית זה המקסימום של בני אדם שיכולים להתאסף סביב הפרוכת ולהחזיק אותה. מובן שגם מקווה הטהרה היה גדול בהתאם, כדי להכיל את הפרוכת הקדושה.

אחרי החורבן עבר רבי אליעזר ברבי צדוק ליבנה, עם כל גדולי החכמים: רבן יוחנן בן זכאי, רבן גמליאל דיבנה, רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה. שנים רבות אחרי שהסנהדרין כבר עברה מיבנה, עדיין היה רבי אליעזר ברבי צדוק מקור מידע מהימן על שהתרחש שם. ביחד עם התיאורים של בית המקדש וסדריו, הוא גם דקדק בכל מעשה והוראה שראה אצל גדולי החכמים. כך, למשל, הוא מספר מעשה שאירע לפני שנים רבות: שתי נשים הלכו לבית המרחץ, ולאחר מכן התברר שהחליפו אחד מבגדיהן. השאלה היתה לגבי טהרת הבגדים. הספק היה מורכב, ורבי אליעזר ברבי צדוק ציטט את הכרעת רבי עקיבא ביבנה.

במשנה ובגמרא מובאות מפיו הלכות רבות, המסתמכות על מה שראה בעיניו, וגם בדברי אגדה הוא מוסר את מה שראה אצל גדולי ירושלים שלפני החורבן. במסכת אבות הוא אומר "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". בגמרא מובאת תפילה מעניינת שתיקן לאדם שהולך במקום שמצויה בו פורענות, כגון חיות רעות ושודדים: "שמע צעקת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם, ברוך אתה ה' שומע תפילה". חכמים אחרים הציעו נוסח ארוך, אבל רבי אליעזר רצה דווקא נוסח קצר, כדי שדעתו של אדם תהיה מיושבת עליו לזכור אותו ולהגיד כל אימת שיצטרך.

סיפור מעניין נוסף מביא רבי אליעזר בשם אביו. פעם הלכו ברחובות ירושלים האב ובנו, והשנה הייתה שנת בצורת. הם ראו תלמיד חכם יושב בפינתו ואוכל פת חרבה, יבשה, בלי שום תוספת. שלח רבי צדוק את בנו לתת לאותו תלמיד חכם זיתים, כדי שיטבול בהם את פיתו. כיוון שהיתה זו שנת בצורת, הרי שלא היו פירות בשפע, ואותם זיתים חסך רבי צדוק מעצמו כדי לתתם לתלמיד חכם רעב.

מחלוקת מעניינת התעוררה בין החכמים באושא. חכמים מקדשים את החודש על פי ראיית הירח, וכך נקבע אם ראש חודש יהיה ביום ל' לחודש הקודם, או ביום שאחריו. אם העדים מגיעים ביום הראשון - הרי הוא ראש חודש; ואם מגיעים ביום השני -  הרי הוא ראש חודש. מה הדין אם לא הגיעו עדים בשני, כי היה יום מעונן או מסיבה אחרת? חכמים רצו להכריז על קידוש החודש בלי עדים, אך רבי אליעזר ברבי צדוק עצר אותם: זכורני שלא כך היו עושים חכמים ביבנה. אם הירח לא נראה בזמנו, אין צורך להכריז על קידוש החודש. זה קורה מעצמו, "שכבר קידשוהו שמיים".