"הי, הנה הנעליים האדומות של שירה": הרמזים שמראים לנו מי הילד שלנו באמת

פורים אוטוטו כאן, הבית הופך אט אט למחסן תחפושות קטן לכבוד היום המיוחל. בעוד כמה ימים הילדים החמודים שלנו יצעדו בשמחה לגנים ולבתי הספר, עוטים על עצמם דמויות שונות ומשונות. כמה הכנות, כמה השקעה ואיזו התרגשות אדירה אופפת יום אחד בודד של תחפושות! אנחנו תופרות, קונות, מתאימות אביזרים ומקפידות על כל פרט.

אבל האמת היא שאם נבחן את העניין לעומק, נגלה סוד חינוכי מרתק: הילדים שלנו מתחפשים כל השנה. יום-יום, שעה-שעה. התחפושות האלו לא תמיד צבעוניות או משמחות; לפעמים הן מאתגרות אותנו מאוד. ילד אחד מתחפש ל"עצלן", אחת לובשת דמות של "בכיינית", אחד עוטה על עצמו מסיכה של "אלים" ואחרת מתחפשת ל"חוצפנית" שיש לה תשובה לכל דבר.

למה אני קוראת לזה תחפושות? כי האמת העמוקה היא שהם לא באמת כאלה.

כדי להבין את זה, בואו נדמיין סיטואציה משעשעת: תארו לכם ילד חמוד בן 3, נקרא לו יוני. יוני החליט השנה להתחפש ל... ילדה! אמא השקיעה מכל הלב: שמה לו פאה יפה עם קוקיות זהובות, שמלה נפוחה וורודה, גרביונים לבנים ונעלי לכה מבריקות. יוני ואמא הולכים יחד לגינה, וכשמגיעה השעה לחזור, אמא קוראת בקול: "יוני, חמוד, בוא, הולכים הביתה!". השכנה שיושבת על הספסל מסתכלת עליה בתמיהה ושואלת: "יוני? למה את קוראת לה יוני? את לא רואה שזו בת מתוקה?". אמא כמובן תענה בחיוך: "נכון, זה נראה כמו בת, אבל אני יודעת שזה יוני שלי".

זהו בדיוק כוחו של אמון. אמון הוא הידיעה החזקה שיש לנו על הילד האמיתי שלנו – ידיעה שהיא חזקה הרבה יותר ממה שהעיניים רואות באותו רגע. נכון, כלפי חוץ אנחנו רואים ילדה, אבל בפנים אנחנו יודעים שזה ילד. באותו אופן, נכון שלפעמים אנחנו רואים מולנו ילד חוצפן, אלים או בטלן, אבל כשאנחנו מצוידים באמון, אנחנו יודעים שהילד האמיתי שלנו הוא מנומס, חברותי, רגיש וחרוץ. ההתנהגות החיצונית היא רק "בגדי פורים" שהוא לבש על עצמו.

אם נראה פתאום אריה אמיתי מסתובב לנו בסלון, כנראה שנבהל ונברח בצרחות. אבל אם ייכנס הביתה ילד שמחופש לאריה, בטח שלא נפחד. אנחנו נצחק, נשתף פעולה עם השאגות שלו ואולי אפילו נחמיא לו על התחפושת המוצלחת. למה? כי אנחנו לא מתבלבלים לרגע בין התחפושת לבין הילד. הבעיה מתחילה כשהילד שלנו לובש תחפושת של "ילד רע" או "ילד מרגיז" – ואנחנו שוכחים שזו רק תחפושת. אנחנו נבהלים, כועסים ומגיבים כאילו האריה שבסלון הוא אמיתי. אם נזכור שהילד בסך הכל עטה על עצמו מסיכה משכנעת, כל היחס שלנו ישתנה מן הקצה אל הקצה.

אבל איך עושים את זה? הרי לפעמים התחפושת כל כך משכנעת שקשה לראות משהו אחר!

שירה רצתה להתחפש בפורים לרוח רפאים. היא תפרה סדין לבן ענק שכיסה אותה מכף רגל ועד ראש, בלי שאף אחד יוכל לזהות קצה של חוט. היא נעמדה בפתח הכיתה, וכולן מסתכלות בסקרנות, מנסות להבין על מי מדובר... עד שפתאום אחת החברות צעקה: "היי! הנה הנעליים האדומות של שירה! זאת שירה!".

הנעליים היו הרמז הקטן שחשף את כל האמת.

החוכמה שלנו כהורים היא לחפש ביומיום את אותן "נעליים אדומות". נכון, לפעמים התחפושת של הילד מוצלחת מדי – הוא צועק, הוא מתחצף, הוא מסרב לעזור. אבל אם נחפש היטב, נמצא רמז קטן לילד הטוב שמתחבא שם: חיוך, רגע של ויתור, עזרה לאחד האחים. ברגע שנצליח "לתפוס על חם" את הילד האמיתי שלנו, התחפושת המפחידה תאבד את כל המשמעות שלה. היא תהפוך להיות שקופה עבורנו.

בסופו של דבר, השאלה הגדולה היא: עם מי אנחנו בוחרים להיות בקשר? עם הילד האמיתי, או עם התחפושת שלו? אם אנחנו מגיבים רק למה שהעיניים רואות, אנחנו בעצם "קונים" את התחפושת שהילד מוכר לנו. בדרך זו אנחנו מקבעים אותו בתוך המסכה. הילד מרגיש שאם אמא רואה אותו כעצלן או כחוצפן, אז כנראה שזה מה שהוא, והוא יתבצר שם, כי זה המקום היחיד שהוא מכיר.

אבל אם נבחר להיות בקשר עם הילד האמיתי שחבוי בפנים – הילד הטוב, המנומס והעוזר – אנחנו נגדיל את הטוב שבו.

כשאנחנו אומרים לילד: "אני יודעת שאתה ילד עם לב רחב, גם אם עכשיו בחרת להתנהג אחרת", אנחנו נותנים לו את הכוח ואת האומץ להוריד לאט לאט את התחפושת המציקה והלא נוחה הזו. אין מתנה גדולה יותר שנוכל לתת לילד שלנו מאשר להרגיש שאנחנו רואים אותו באמת – מעבר לכל המסכות.

חן אזולאי היא יועצת אישית ומנחת הורים מוסמכת. לתגובות: chenazulay55@gmail.com