כל התכנים של חן אזולאי

כשזו התפיסה שלנו לגבי קושי או התמודדות, נוצר בלבול בהבנת התפקיד ההורי. במקום להדריך, להוביל, להורות דרך – אנחנו כהורים עסוקים כל היום בלגונן, להגן ובעיקר לרצות

עונש מכניס אותנו למלחמה לא מודעת מול הילד. מלחמה על מעמד. על מקום. אני מנסה להראות לו שאני המחליטה, והוא מנסה להראות שדווקא הוא זה שקובע

משום מה, הרגלנו את הילדים שאנחנו לשכת התעסוקה, וכשמשעמם – באים אלינו שנמצא פתרון. אין להם שום אחריות או אפילו ניסיון למצוא לעצמם תעסוקה כלשהי, ומובן שאנחנו אחראיות גם על הכיף

מה עושים כשילד אחד לא רוצה לעזור בניקיונות לקראת פסח, ואיך מסתדרים בבית עם ילדים שאוכלים בכל הבית?

הבית הוא של כולם, ולכן כולם גם אחראיים על המטלות השוטפות בו. נכון שאמא עוזרת לבני הבית בהמון משימות: מנקה, מבשלת, מכבסת וכו', אבל גם הילדים חייבים וצריכים לקחת חלק בבית שבו הם גרים

למה אנחנו עושות את זה? נו, כי לא נעים להגיד לה שזה לא טוב... היא טרחה, שלא תיפגע. וגם – אמרו לנו שחשוב ליצור לילד חווית הצלחה. אז בואי נייצר אותה באופן אמיתי

האם קבלה משימה: לרשום בכל יום חמישה דברים טובים על הילדה. "לא יהיו", היא מבטיחה לי. זה מה שקרה בסוף

האם לשתף את הילדים? לתת להם לשמוע חדשות? ומה עושים כשהם מגיבים בצורה לא צפויה? התשובות לשאלות שמטרידות אתכם

ואז חשבתי לעצמי, כמה זה דומה לחינוך הילדים שלנו. לפעמים מה שאנחנו רואים ביום יום, רחוק שנות אור ממה שחינכנו. ממה ששתלנו. הרי לימדתי אותם להיות מסודרים – איך החדר שלהם נראה ככה?

כשזה מגיע לאימהות שלנו, בודדות האימהות שעונות באותה החלטיות כמה שהן טובות ומוצלחות. כי בתחום ההורות, לרוב, נקודת המוצא שלנו היא שאנחנו לא טובות. שאנחנו אשמות. שאנחנו לא מספיק

אהבת הורה לילד היא לכאורה דבר טבעי וספונטני, כמעט בלתי נשלט. הילדים הם עצם מעצמם של הוריהם, וכשם שלא יתכן שאדם לא יאהב את רגלו, כך לא יתכן בטבע שאדם לא יאהב את בנו. ובכל זאת, התורה נותנת "תירוץ" לאהבתו של יצחק

את חוזרת לעבודה אחרי החגים, והגיע הזמן לשלוח לראשונה גם את התינוק התורן למטפלת או למעון. איך תעברו את ההתחלה בשלום ובשלווה?

איך זה שהיא יכולה לבקש משהו פעם אחת – והוא פשוט קורה, ואנחנו אחרי כמה עשרות פעמים, כל יום, לא משיגות את התוצאה הנכספת?

כשילד מקבל כזה מסר – הוא מאמין בעצמו. ברור לו שאם אמא מאמינה שהוא יכול - אז הוא וודאי מסוגל, וזה קטן עליו. זה ביטחון עצמי אמיתי, שהילד בטוח ביכולות שלו ומאמין בעצמו

איך תעבור שנת הלימודים? מה יהיה עם המבחנים? האם הילד יעשה שיעורים או שנצטרך להזכיר לו שוב ושוב? האם הוא יסתדר חברתית? ומה יהיה אם תהיה לו מורה קשה מדי? עושים סדר

וכך באמת קורה. אנחנו עסוקים כל החופש בלעשות להם כיף. אם לא בחוץ, אז לפחות למצוא איזו "הפעלה שווה" לבית. וכשזה המצב, על פניו, היינו אמורים לראות פה ילדים מאושרים