הבומרנג של ה"הדתה": איך הניסיון להרתיע ולהרחיק הוליד סקרנות וקירוב?

המושג "הדתה" נולד בסוף המאה הקודמת בחדרי המחקר הסוציולוגיים, ופרץ בעשור הקודם כזעקה פוליטית נגד חדירת תכנים דתיים למרחב הציבורי. כיום הוא עובר גלגול נוסף ומרתק. אם בעבר המלה שימשה כנשק רטורי במאבקים מרים על תכני ספרי הלימוד ועל הוראות שמירת ההלכה במסגרת השירות הצבאי, נראה כי בשנים האחרונות חלה תפנית בעלילה. מה שהוגדר בעבר כ"כפייה", או כחדירה של תכנים חשוכים ופרימיטיביים, מפנה את מקומו בקרב קבוצות הולכות וגדלות בחברה הישראלית לנכונות מחודשת לפתוח את הדלת. במקום לראות בזהות היהודית איום על הליברליזם, מתגלה רצון הולך וגובר להכיר אותה לעומק ולעיתים גם למצוא בה שייכות ומשמעות.

השינוי הזה מרתק שבעתיים לאור העובדה שהוא מתרחש דווקא בתוך עין הסערה של אחד הקרעים העמוקים שידעה החברה הישראלית. השנים האחרונות סימנו, לכאורה, הקצנה חסרת תקדים: המאבק סביב הרפורמה המשפטית וסוגיית הגיוס הציבו את הציבור הכללי והחרדי-דתי משני עברי המתרס, כשהמונח "הדתה" נזנח לטובת מונחים חריפים בהרבה של התנגדות פוליטית ומגזרית. אך דווקא כאן מתגלה הפרדוקס הישראלי במלוא עוצמתו: בעוד שבמישור הפוליטי והמוסדי הלהבות רק גדלות, במישור האישי והתרבותי מתרחש תהליך הפוך של חזרה להכרת השורשים. בתוך הכאוס והשאלות הקיומיות על עתיד המדינה, רבים מוצאים בעיסוק בזהות היהודית מענה לרעב פנימי למשמעות – שמצליח להתעלות מעל המחלוקות הסוערות לטובת הצורך העמוק בחיבור לסיפור היהודי המשותף.

לא מדובר בשינוי מופשט, אלא בתהליך שמקבל פנים ושמות במפגשים יום-יומיים בשטח. אם בעבר בתי ספר ליברליים נזהרו מכל צל של "חשש הדתה" ונעלו את שעריהם בפני כל סממן דתי מובהק, הרי שהיום התמונה הפוכה לחלוטין. אני מוצא את עצמי מוזמן שוב ושוב לשיחות עומק ממושכות עם תלמידים בחטיבות הביניים, ולהרצאות בפני שכבות שלמות בתיכונים חילוניים – לא כדי להטיף, אלא כדי לענות על צורך בוער להבין את הזהות היהודית והחרדית שלי. הפחד מהשפעה דתית התחלף בסקרנות אינטלקטואלית ורגשית, המבקשת לגעת בשורשים מבלי לאבד את החופש האישי. הסדקים בחומות אינם נעצרים בשער בית הספר; תופעת פריחתן של המכינות הקדם-צבאיות מביאה איתה חיבור בלתי אמצעי ומפתיע, כאשר בשכונות דתיות וחרדיות רבות משפחות מקומיות מארחות חניכים וחניכות של המכינות לסעודות שבת בחיק המשפחה, והביקושים לשבתות כאלה רק הולכים וגדלים.

במבט לאחור, נראה כי המצאת המושג "הדתה" – שנועדה ליצור הפחדה ולהרחיק מכל דבר שריח של יהדות נודף ממנו – חזרה אל ממציאיה כבומרנג. הניסיון המאומץ לסמן את המסורת כאיום קיומי לא בנה חומות של ניכור, אלא דווקא הצית סקרנות; הוא הפך את הזהות היהודית מ"מובן מאליו" ישן למושא של חיפוש מרתק. כשהתלמידים והמכיניסטים פותחים את ליבם ומוחם לרווחה, הם מוכיחים שהרצון להתקרבות חזק יותר מהניסיון להרחיק. בסופו של יום, הריחוק הוליד קירבה, והניסיון לצבוע את השורשים בצבעי איום הוליד את אחת התנועות המבטיחות של החברה הישראלית: היכולת להכיל את השונות בין המגזרים, לחבק את המסורת ולבנות גשר מעל תהומות של מחלוקת.