"כשאת מחוברת לעצמך, את מזכירה לו מי הוא יכול להיות"

"זה פשוט לא אריאל שהכרתי בהתחלה". אפשר היה לשמוע את הקול של אסתר נשבר, כאילו מתאבלת על מישהו שעדיין חי.

"למה הכוונה 'בהתחלה'?", שאלתי אותה.

"בהתחלה היה שם משהו אחר. הוא היה נוכח, מחזר. הרגשתי חשובה, הרגשתי שהוא רואה אותי באמת…", ענתה אסתר.

"והיום?", שאלתי.

"היום הוא עייף, מרוחק וכבוי", ענתה.

"אני שומעת פה געגוע ממש גדול, אבל גם משהו שממש מנסה להגן…", אמרתי לה בשקט.

"נכון, כי אני יודעת לאן הוא יכול להגיע, וזה מה שכואב יותר מהכל. אני מתכוונת, לא מי שהוא עכשיו, אלא מי שהוא עוד לא מרשה לעצמו להיות", הגיבה.

"זאת אומרת שאת חיה בפער?", שאלתי בזהירות.

"פער מכאיב", ענתה.

"בואי נעצום רגע את העיניים, ותתארי לי מה ראית בו אז", אמרתי.

"כוח, ביטחון, רוך, יכולת להוביל, להחזיק, לאהוב… יכולתי להרגיש שאני פשוט יכולה להרפות, שמישהו סוף סוף מחזיק אותי", ענתה.

"ומה קורה לך היום, כשאת לא פוגשת את זה?", שאלתי אותה.

היא פקחה את עיניה ואמרה: "אני מתבלבלת. חלק ממני אומר שאם זה לא קיים עכשיו, אז אולי זה אף פעם לא באמת היה".

"ואז?", שאלתי.

"ואז אני נסגרת ומפסיקה לקוות, כי ככה פחות יכאב לי", ענתה.

"כשאת ככה מגנה על עצמך, זה לא כי את לא רוצה לאהוב, אלא כי את עייפה מלכאוב".

"ואיזו אלטרנטיבה יש לי? להמשיך להאמין במשהו שלא קורה?", שאלה אסתר.

"אני רוצה לנסות לשאול שאלה אחרת. כשאת מפסיקה לראות את מי שהוא יכול להיות, מה את חושבת שקורה לו?", שאלתי, ושקט נפל בחדר.

"אולי גם הוא מפסיק לראות את מי שהוא יכול להיות בעצמו?", ענתה בהיסוס.

"בדיוק. כשאת מפסיקה להחזיק את התמונה הגבוהה, משהו באריאל נרפה", אמרתי.

"אז מה? אני אמורה לדמיין וזה יעבוד?", שאלה.

"לא לדמיין, אלא להיזכר", עניתי.

"להיזכר במה?", שאלה.

"באיך שהסתכלת עליו אז. לא בעיניים עיוורות, אלא בעיניים שראו אותו באמת".

"אני אגיד לך את האמת? זה מרגיש לי כמעט לא אמיתי. עברנו כבר יותר מדי…", הגיבה אסתר.

"נכון. לכן אי אפשר לעשות את זה דרך דרישות, תלונות או שיחות של 'אנחנו חייבים לדבר'".

"אז איך?", שאלה אסתר.

"לא דרך כלי שדוחף, אלא דרך כלי שמזמין", עניתי.

"איזה כלי?", שאלה.

"כלי ההודיה", עניתי.

"הודיה על מה?", שאלה.

"אני לא מתכוונת לתודה מזויפת, או התעלמות ממה שחסר, אלא להודיה על מה שאת יודעת שקיים בו, גם אם הוא לא מצליח להביא את זה עכשיו", עניתי.

"אבל זה גורם לי להרגיש כאילו אני משקרת לעצמי".

"לפעמים, להודות על הפוטנציאל זו נאמנות עמוקה יותר לאמת", עניתי.

"אבל למה אני זו שצריכה לזוז תמיד?", שאלה אסתר בהתנגדות.

"כי כרגע את מחכה".

"נכון, אני באמת מחכה שהוא יתחיל כבר לזוז, שיעשה משהו…", הגיבה בכעס.

"ומה קורה לך בהמתנה הזו?", שאלתי.

"אני מרגישה איך אני נכבית, הופכת לקטנה וחסרת נוכחות".

"וכשאת קטנה, מה נשאר לו לפגוש?", שאלתי.

"כלום", ענתה.

"כשאת זזה, נוצר מקום", עניתי.

"אבל איך אני יכולה ליצור מקום בלי להתאמץ?", שאלה.

"דרך ההודיה. אפילו תודה קטנה על מה שכן", עניתי.

"גם אם זה מעט?", שאלה.

"דווקא כשזה מעט. כשגבר מרגיש שמה שיש לו לתת נוגע ומשפיע, אז הרצון לתת גדל", הסברתי.

"זה מפחיד. אבל מרגישה שזה גם מחזיר אותי לעצמי".

"וזה בדיוק העניין. כשאת מחוברת לעצמך, את מזכירה לו מי הוא יכול להיות".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן