חושבים שבלי להעליב לא יקשיבו לכם? תחשבו שוב. מסר מפרשת יתרו

כמה זה נעים לקבל מחמאה. כמה זה עושה טוב לנשמה, לקבל מילה "מחבקת". אוי, כמה זה משפיל לספוג מילה מעליבה. כמה זה פוגע עד עמקי הנשמה לשמוע מילים "דוקרות". בני זוג רוצים להיות נחמדים ונעימים זה לזה, אך לפעמים התחושה היא שבלי מילה "מזעזעת", בני זוגם לא יקשיבו להם. הם כבר ניסו להסביר לבני זוגם מה חשוב להם, פעם בנחת ופעם בצורה כועסת. התחושה היא ששומעים אותם רק כשהם דוקרים ומעליבים. האם זהו הפתרון?

הפרשה שלנו מסתיימת עם הציווי על הקמת המזבח: "...מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ', כ"ב). מדברי מדרש "תנחומא" (י"ז) עולות מספר הדרכות חשובות לבניין הבית. אומר המדרש: "ולא תעלה במעלות על מזבחי" (שמות כ', כ"ג) – "הלא דברים קל וחומר: ומה אבנים שאין בהם דעת לא לטובה ולא לרעה (והן לא מקפידות אם מבזים אותן), הזהירך הקדוש ברוך הוא שלא לנהוג בהן מנהג בזיון חברך, שהוא בדמותו של הקדוש ברוך הוא (ומקפיד אם מבזים אותו), על אחת כמה וכמה (שלא תבזה אותו)".

המדרש פותח ומדגיש בפנינו את האיסור החמור להגיד דברים מעליבים לאדם אחר. לחברך יש נשמה שניתנה לו על ידי בורא העולם, וכמה זהירות צריך לנהוג בה, וודאי שאין לבזותו. ודאי וודאי שהדברים נכונים כלפי חברינו – בני זוגנו שהתחתנו איתם.

מהמשך דבריו של המדרש לגבי בניין המזבח עולה הדרכה נוספת, חשובה ביותר, לבניין ביתנו הפרטי. המדרש עוסק באיסור לבנות את המזבח באמצעות כלי ברזל: "כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ', כ"ב). מכאן אמרו, המזבח נברא לאריכות ימיו של אדם, והברזל – לקצר ימיו. אינו דין (לא נכון) שיניף את המקצר (ברזל) על המאריך (על המזבח)" (מדרש תנחומא, י"ז).

חרב היא מלשון "חורבן", כדברי הרמב"ן (כ', כ"א): "בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם ולכן נקרא כך". מלמדנו המדרש, שבמקום שרוצים לבנות – להאריך את ימיו של האדם, לא נכון להשתמש בחרב – כלי מהרס ושובר. שני הדברים לא הולכים יחדיו. אי אפשר לבנות באמצעות כלים מחריבים. המזבח – השכנת השלום ואריכות ימיו של האדם – ייבנה רק באמצעים שראויים להאריך חיים.

המזבח נועד לחבר בין ישראל לאביהם שבשמים – לגרום להשראת שכינה בעם ישראל. ביתו הפרטי של האדם אמור גם הוא להיות בית לשכינה – "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם". ממילא, אותם יסודות שבונים את האומה וגורמים להשראת השכינה בה, הם אלו שבונים גם את ביתו הפרטי של האדם. גם את ביתו הפרטי של האדם אי אפשר לבנות באמצעים מחריבים, אלא רק באמצעים שראויים להרבות אהבה.

מסיים המדרש בדבריו של רבן יוחנן בן זכאי, המלמדנו את שכרו של כל המשכין שלום: "רבן יוחנן בן זכאי אומר, הרי הוא אומר: 'אבנים שלמות תבנה את מזבח ה'' (דברים כ"ז, ו'). (פירוש המילה "שלמות") אבנים שמטילין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. והרי קל וחומר, ומה אבני מזבח שלא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על (בגלל) שמטילות שלום, אמרה תורה לא תניף עליהן ברזל (דברים כ"ז, ה') – המטיל שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שיאריכו ימיו ושנותיו".

צריך להשכין שלום בין איש לאשתו, והמקום הראשון לעשות זאת הוא ביתו הפרטי של האדם. אם נעשה זאת, נזכה לאורך ימים – כפשוטו, וגם לאורך ימים – לעולם שכולו ארוך, לחיי העולם הבא, שתשרה השכינה ואהבה בביתנו.

לענייננו – למדנו מדברי המדרש שעלינו להיות זהירים מאוד בכבוד בני זוגנו. עוד למדנו שצריך להיות לנו ברור שאין אפשרות לבנות באמצעים פוגעים! מילה לא נעימה אולי פורקת לחץ, אולי היא אפילו מטעה אותנו לחשוב שהצלחנו להזיז משהו, אך לא כך פני הדברים. רק אמצעים חיובים – מילה מחממת לב, שיחה משתפת, דאגה כנה וכדומה, יאפשרו לפתור בעיות ולהשרות את השכינה בביתנו. נוציא את כל המילים הקשות החוצה, ובמקומן נכניס מילים מפרגנות, וה' יהיה בעזרנו לבנות את בתינו לאורך ימים ושנים בשני המובנים – כפשוטו וכדרשו.

מתוך הספר "ביחד לאורך הפרשות" מאת משה אילן, עו"ס ויועץ זוגי. לתגובות: ilanml12@gmail.com