טירוף ללא מעצורים: מה יש בישראל שמשגע כל כך את האייתוללות באיראן?

לפי אומדן שמרני, מאז הקמת הרפובליקה האסלאמית ב-1979, השקיעה איראן במישרין לפחות 200 מיליארד דולר בפרויקט שנועד להביא להחרבתה של מדינת ישראל, וזאת עוד לפני שלקחנו בחשבון את המחיר העקיף של הסנקציות שהוטלו עליה. כדי לממש את הטירוף המגלומני הזה, נדרשו האיראנים למשכן את רווחתם ובריאותם, את עתידם ואף את חייהם.

זה לא שלאיראן יש כסף מיותר. מדובר במדינה מקרטעת בעלת תשתיות רעועות ומיושנות, שאזרחיה סובלים משיבושים בצרכים בסיסיים, כמו אספקת חשמל יציבה ומחסורי מים כרוניים.

כדי לחדד את עומק הטירוף, הנה כמה מהדברים שאפשר היה לעשות ב-200 מיליארד דולר: להקים 2,000 בתי חולים מודרניים בגודל של איכילוב; לבנות מערכת בריאות לאומית מלאה ל-80 מיליון אזרחים, כולל ביטוח, ציוד ותרופות. לחילופין, אפשר היה לחדש את כל תשתית הכבישים והגשרים באיראן – פעמיים; או לממן תחבורה ציבורית בחינם לכל התושבים למשך שני דורות.

תחת זאת, בחר המשטר האסלאמי להשקיע את כספי האיראנים בכטב"מים ובטילים בליסטיים, בצבאות פרוקסי, בביסוס משטרים רודניים מדמשק ועד צנעא, ובפיתוח תוכנית גרעין – כל זאת על מנת להביא לחורבנה של מדינה שאיראן אפילו אינה חולקת איתה גבול משותף.

ההיגיון הבריא מתקשה לעכל את הדבר, ומשום כך שלטון האייתוללות צריך לתדלק את הפרויקט במופעי ראווה ותעמולה בכיכרות הערים. המשטר מפעיל מערכת תעמולה שלמה, שנועדה לשכנע את העם בצדקת המחיר הכואב. בלב טהראן ניצבת כרזת ענק המבטיחה את חורבנה של ישראל עד שנת 2040. היא שם כדי להעביר מסר של עידוד לאזרחים: הנה, בעוד 15 שנה היעד העליון יושג והכסף יחזור אליכם. עד אז, הדקו את החגורה והשתדלו להסתדר עם פחות מים וחשמל.

אז מה באמת מניע את האייתוללות להשקיע כל כך הרבה אנרגיה התאבדותית בניסיון לחסל מדינה שאין לה דבר וחצי דבר עם האיראנים? מדוע, בשונה ממדינות מוסלמיות אחרות המנהלות עם ישראל מערכות יחסים כאלה ואחרות, עבור האיראנים אין אפילו צל צלה של אפשרות כזאת?

על מנת להבין טוב יותר את האירוע עם איראן, חייבים לחזור כ-1,400 שנה אחורה. מוחמד, מייסד האסלאם, הותיר לאחר מותו שני פלגים שרבו ביניהם על הירושה. הסונים, שהיו הרוב, הלכו אחרי אבו בכר, חמיו של מוחמד. מולם עמדו השיעים, שנהרו אחרי עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד. השיעים, שחיו באזור איראן ועיראק של היום, זכו ליחס של כופרים מצד הרוב הסוני ונרדפו על ידו. בין שתי הקבוצות התנהלו קרבות עקובים מדם, שגבו את חייהם של מיליונים.

בכל הנוגע ליחס כלפי היהודים, נראה שקיימת תמימות דעים בין הפלגים. מוחמד הבהיר את משנתו בעניין, באופן שאינו משתמע לשתי פנים. חוקר האסלאם, חי בר-זאב, מחבר הספר "מאחורי הקוראן", מצטט באריכות קטעים מהקוראן שבהם מביע מוחמד את כעסו על סירוב היהודים לקבל על עצמם את האסלאם. כדי להצדיק את שנאתו כלפי היהודים, ליקט מוחמד ממקורות הנצרות את כל דברי השנאה הארסיים שנאמרו אי פעם בגנות היהודים, וארז אותם בגרסה מחודשת ומזוקקת. כך, שעבור כל מוסלמי טוב, סוני או שיעי, השנאה ליהודים היא חלק בלתי נפרד ממצוות הדת. מה שנותר בכל זאת במחלוקת בסוגיה הזאת הוא מי יצליח לממש טוב יותר את רצונו של מוחמד – הסונים או השיעים?

כאשר חומייני השיעי עלה לשלטון באיראן, הוא ראה לנגד עיניו מטרה מרכזית: להחזיר לשיעה את כבודה האבוד. כדי לממש זאת היה עליו לטפל בבעיה מספר אחת – מדינת ישראל. קיומה של מדינת יהודים, ועוד על שטח שנכבש מידי מוסלמים, היא ההתרסה הכי גדולה כנגד מוחמד, ומהווה השפלה בלתי נסבלת עבור כל מוסלמי אדוק. לכן, ככל שחומייני היה מצליח להגשים את תוכניותיו ולהשמיד את ישראל, היה הדבר מהווה הוכחה לצדקת השיעה. מבחינה פרגמטית, השנאה לישראל יכולה לספק את המכנה המשותף שסביבו יתאחדו שיעים וסונים. לכן האיראנים מטפחים שיתופי פעולה עם ארגוני טרור סונים כדוגמת החמאס והג'יהאד האסלאמי. עבור חזון נשגב כזה, כל משקעי העבר נשכחים, וגם 200 מיליארד דולר הם כסף קטן.

סביב הציר המרכזי הזה סובבת מערכת השיקולים וחלוקת המשאבים של המשטר האיראני. מבחינת האייתוללות, זאת הצדקת קיומם היחיד. בשל כך אין לצפות מהמשטר הנוכחי לשינוי כלשהו ביחס לישראל. עבורו, ביטול האיבה לישראל משמעו ביטול הלגיטימציה הדתית והקיומית של שלטונו. עבור השטופים בשנאה המטורפת הזאת, המלחמה נגד ישראל יכולה להסתיים אך ורק בהכרעתה. ישראל לא תוכל לשבת לבטח כל עוד המשטר הזה עומד על כנו. נותר לנו רק להתפלל ולקוות, שיום השחרור מעול האייתוללות יגיע בקרוב.