המהנדס שגילה את הבורא כבר בילדות: "אמא שלי התחזקה בזכותי"

כששגיב עמית (64), תושב פתח תקווה, מדבר על היום בו איבד את אשתו הראשונה בנסיבות טרגיות, הוא חוזר אל תקופה של התמודדות כמעט בלתי אפשרית. "הקב"ה ידע מה הכוחות שלי ונתן לי ביום אחד לגמור את זה בבום", הוא אומר בחיוך שמסגיר את אישיותו האופטימית. "הפטירה הייתה בח' תשרי, ואז בא יום כיפור ששובר שבעה. הייתי צריך להתמודד מיד עם החיים עצמם, עם השאלה איך למצוא מטפלת לילדים, איך למלא את החסר של אמא. לא היה זמן לשקוע בעצב שלי".

באותה תקופה הוא עבד באינטל, ובמקביל נבחן במבחני 'מפעל הש"ס' המפרכים. גם אם היה לו זמן, שגיב רחוק מלהיות הטיפוס ששוקע בעצבות, ואני מודה שברגע הראשון קצת קשה לי 'לעכל' אותו. "בשבעה שלה, אני זה שניחמתי את כולם", הוא נזכר. "הקב"ה נתן לי מתנה כזו, יכולת פנומנלית לא לשקוע בעצבות, גם אם היא שם. אני יכול להרגיש אותה, אבל אין שום טעם לתת לה לשלוט בי".

שגיב עמית בצעירותו

אמנם חונכת מגיל צעיר לחשוב בצורה לוגית, אבל איך חיים טרגדיה כזו בלי להתפרק? מחילה שאני אומרת, אבל זה נשמע כאילו אין מקום בחייך, בליבך, לרגש שהוא לא של שמחה. זה לא סוג של אטימות רגשית במובן מסוים?

"אני שמח מאוד על השאלה הזאת, ואנסה לענות עליה בצורה הכי מדויקת. בחיים יצא לי להתמודד עם דברים לא פשוטים", הוא עונה בכנות. "אני נשוי בפעם השלישית, ואני מבין את השאלה שלך. אבל כמו יהודי טוב אענה לך גם אני בשאלה, אותה שאלה שאני שואל את עצמי תמיד בזמן קושי: 'מה אני יכול לעשות מכאן'?

"המציאות היא עובדה, ומה שתלוי בי זו ההחלטה שלי. במקום לשאול 'למה', שזו שאלה של העבר שלא מקדמת אותך אלא רק יכולה לתקוע אותך במקום, אני שואל 'איך' ומה הקב"ה רוצה ממני כעת. זו הדרך היחידה של יהודי, כי אם הקב"ה עשה לי את זה - זה לא התפקיד שלי לשאול 'למה'. מה שהכי עזר לשרוד את הניסיון הזה בלי להתפרק הוא שהשתמשתי בשני הכלים הכי חזקים שיש לי - אמונה וחוש הומור. בלי חיוך, אי אפשר לשרוד את המורכבות הזו".

למרות החוזק שגילה, בשבעה הקצרה על אשתו עמית דווקא כן בכה. אחד השכנים שראה אותו בוכה מיהר להגיד לו שיישאר חזק בשביל הילדים, שלא יישבר, שלא יבכה. "אמרתי לו, וגם לילדים: זה טוב מאוד שאני בוכה עכשיו, כי בעתיד, אני לא יודע כמה אצליח לבכות. אני אדם של עשייה, והייתי צריך להיות הגב של שמונת הילדים שלי מהאישה הראשונה, ושני הילדים שלי מהאישה השנייה. עם כולם אני בקשר הדוק וטוב עד היום, כשאני נשוי בפעם השלישית. ההומור שלי, העשייה בכתיבה ובלימוד פנימיות התורה ושיחת החברים עם החברותא והחסידים שסביבי, הם שנתנו לי את הכוח להתמודד עם כל מה שקרה לי".

לשאלתי איך 'מתווכים' אובדן מטלטל כל כך לילדים קטנים, שאימא שלהם, שהייתה כל עולמם, נלקחה מהם ביום אחד בפתאומיות, משיב שגיב כי בחר להגיד להם את האמת. "הם היו צריכים אבא שלא מתבלבל ממה שקרה, שמספר להם את האמת ישר בפנים ולא מסתיר. אז זה בדיוק מה שעשיתי. אמרתי להם שאימא סבלה ממחלה שלא רואים אותה, שהיא בנפש, ושבגלל המחלה הזו היא לא יכלה לשאת עוד את משא החיים. לא רציתי שהם ישמעו את זה מהחברים שלהם".

המסלול של שגיב התחיל בבית אשכנזי חילוני. אביו, שעלה מרומניה, היה אדם רחוק מהדת שרגלו לא דרכה מעולם בבית הכנסת - זאת למרות שאביו, סבו של שגיב, הגיע ממשפחה דתית שהקפידה על קלה כבחמורה. 

אמו, שזיהתה את הטוב שביהדות, התחזקה בזכותו. אולם במקרה של אביו, שגיב נזכר בעצבות איך כל דבר שעשה כבעל תשובה לא התקבל על ידו, ואיך גם העובדה שהצליח מאוד בלימודו וחיבר 84 ספרים תורניים לא הרשימה אותו. "ההורים שלי מאוד התנגדו לדרך שלי", הוא משחזר. "כשהחלטתי בגיל 23 לחזור בתשובה וללכת עם כיפה, היה מאוד קשה לתווך להם את זה. עד כדי כך שאבא שלי לא נשאר אדיש, ולקח אותי לערב של 'הורים נגד חזרה בתשובה'. 

"למרות שאני עצמי ידעתי כבר מגיל צעיר שזה מה שאני רוצה, שאני רוצה שיהיו בבית שלי שמירת שבת ושמירת מצוות, לא יכולתי לעשות שום דבר עד שהגעתי לגיל שבו אני אדון לעצמי ויכול להחליט מה להיות".

וזה מוביל אותי לשאלה הבאה: איך ילד שגדל בבית בלי שום זיקה למסורת, יודע להגיד שהוא רוצה בית דתי?

"זה בזכות סבא שלי, שהיה מגיע אלינו לשבת עם אבא שלי. ממנו שמעתי את כל הסיפורים וראיתי את הדוגמה החיה של מה זה תפילות בבית הכנסת. הוא היה מתפלל שלוש פעמים ביום. כילד, הרגשתי שהחיים האלה מדברים אליי, אבל בגלל שבבית שלי לא נתנו לזה מקום, זה 'התבשל' על אש נמוכה במשך שנים, עד שהתפרץ בגיל 23".

בחתונתו השלישית עם בחירת ליבו הודיה מנחם

מה בכל זאת היה הטריגר שדחק בך לחפש חיים אחרים?

"כשבגרתי, הבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות את הבלבול הזה שנוצר אצלי. כששאלתי את עצמי איזו משפחה אני רוצה להקים, התשובה הייתה לי ברורה וכבר לא יכולתי להתעלם מזה. הייתי חייב להתחיל לעשות את הצעדים לכיוון שאני רוצה, לכיוון של משפחה דתית. תוך כדי הלימודים בטכניון, אותם סיימתי בהצטיינות, התחתנתי בכפר חב"ד עם בחורה דתייה שלמדה בכפר חב"ד".

לשאלתי כיצד המהנדס שבו, שהורגל לחשוב במונחים לוגיים מזוקקים, מסתדר עם החסיד שבו - שזה עולם של רגש צרוף, עונה שגיב כי הוא לא רואה סתירה בין שני העולמות, אלא רצף אחד ארוך של "גאונות לשמה". 

"כשנכנסתי לעומק הכתבים מהמקורות, גיליתי שהאנשים שכתבו אותם היו חכמים בצורה בלתי רגילה, גם בקנה מידה מדעי. כשאני לומד את הרמב"ם, את הרבי מליובאוויטש או את הגאון מווילנה, אני לא רואה רק 'ספרי דת'. אני רואה כתבים מדעיים לכל דבר. הרמב"ם היה בחזית המדע של זמנו, הגאון מווילנה כתב על מתמטיקה וגיאומטריה בספרו 'איל משולש', והרבי למד הנדסה ופיזיקה בסורבון. עבורי, החסידות היא לא בריחה מהשכל, היא השיא של השכל. זה כל כל כך מזוקק, עד שאמרתי לעצמי שלא ייתכן שאדלג ולא אבדוק את הדברים לעומקם".

לאחר שבדק את הדברים לעומקם, הבין שגיב שהוא לא יכול לנטוש את הכלים שרכש בטכניון. להיפך, הוא השתמש במתודולוגיות מעולם המחשבה ההמצאתית, כדי להפוך אותם לאמנות מונגשת שגם ילד בכיתה ג' יכול להבין. 

זו למעשה יצירת המופת שלו, מפעל חייו. אולם, לדאבון הלב, עד יום מותו אביו לא ראה בזה שום ערך. "אני זוכר שהייתי מנסה לשכנע אותו לראות את כברת הדרך שלי, ולהתגאות בי. הייתי אומר לו: 'אבא, הספרים שלי זה כמו דוקטורט. אני מנתח שם נתונים וסיטואציות'. רציתי שיביע עניין, אבל הוא ראה בזה בזבוז זמן. זה היה היחס אליי גם במשפחה המורחבת".

עבור רבים, המשפחה היא המראה הכי כואבת בתהליך החזרה בתשובה. האם אתה מרגיש שהמחיר שנאלצת לשלם כדי להיות דתי גבוה מדי?

"אני לא מרגיש ככה. למרות שיש עדיין במשפחה מי שלא מקבל את העולם שלי, וגם לא הזמין אותי לחתונות של הילדים שלו - זה לא חסר לי. העולם שלי כיום מלא, ויש לי ברכה מיוחדת בכתבים שלי ב"ה. למרות שאני חב"דניק, אני יודע לפחות על ראש ישיבה אחד ליטאי שלומד בספרים שלי, וזה ממלא אותי כשאני רואה שאנשים באמת מתחברים לידע ולחוש ההומור שאני מביא איתי, עד כמה שניתן, בספרים ובמי שאני".

עם אשתו השלישית, הודיה מנחם

מתוך הניסיון האישי המטלטל שלו כאלמן שהתחתן שלוש פעמים, מגדל עשרה ילדים לחיים של אמונה אמיתית ולא מן השפה ולחוץ - שגיב לא שוכח להזכיר לעצמו, וגם לאחרים, איפה הלב נמצא, וחשוב מכך, איפה המחשבה צריכה להיות ברגעים של משבר. "החוכמה היא לא לתת למציאות לנהל אותך, אלא לנהל את המחשבה שלך בתוך המציאות. כשאתה מבין שהשכל הוא כלי שניתן לנו כדי לעשות סדר בתוך הכאוס, פתאום גם הסוגיות הכי קשות בחיים, ואפילו בלימוד הגמרא, הופכות למשהו שאפשר לעבוד איתו".

הגישה הזו היא שהובילה אותו לפתח את שיטת הלימוד הייחודית שלו, שבה דפי הגמרא נראים כמעט כמו שרטוט הנדסי. לשאלתי כיצד ניתן להתגבר על הקושי שבלימוד הגמרא, הוא מפרט כיצד עשה בספריו על התוספות. "למשל, כשיש סתירה בגמרא, אני מראה דוגמה של שני מטוסים שמתנגשים. ה'חילוק' הלמדני הפשוט אומר למטוס הראשון 'אתה תיסע למעלה', ולמטוס השני 'אתה תיסע למטה', וזהו, אין יותר התנגשות ביניהם. בתוספות יש המון חילוקים, אבל בחסדי שמיים זכיתי ביכולת להסביר מושג כבד באמצעות דוגמאות ציוריות עם מילות מפתח שמפשטות את הכל לצורה שבה כל אחד יבין. זו הייחודיות שאני מביא איתי בכתיבה. אם אני מסוגל להסביר את זה בצורה שכל אחד מבין, זו אמנות וזה מה שאני מנסה לעשות. הראש שלי אולי עובד בלוגיסטיקה ובהנדסה במשך היום, אבל הלב? הלב נמצא לגמרי בתוך הדפים של הגמרא והחסידות".

אין ספק שהריאיון עם עמית מותיר אותי עם תחושה שחוקי הפיזיקה של הנפש חזקים יותר מכל טרגדיה. שגיב הוא אולי איש של מספרים ונוסחאות, אבל הסיפור שלו מלמד אותנו, שמעבר לכל נוסחה קיים הלב, וכל עוד הלב הזה פועם באמונה ובחיוך, אפשר לבנות מחדש כל בית, ולמצוא שלום פנימי גם בתוך הסערה הגדולה ביותר.