העונש שהופך לברכה: השיעור החינוכי של יעקב אבינו לכל הורה ומחנך

בפרשתנו, פרשת ויחי, טמון מהלך חינוכי פרקטי וגאוני להפליא. אם רק נצליח להיות פנויים בקריאת המאמר הזה בהתבוננות וריכוז מקסימלי, נרוויח כאן פשוט מתנה גדולה לחיינו, לחיי הילדים ולחיי החברה בכלל. אז נא לנטרל את מסיחי הדעת למיניהם לצד. נסו לשבת כמה דקות ברוגע על הספה, ותנו לעצמכם זמן איכות בקריאת המאמר הזה. בטוחני שלא תתאכזבו.

אחד האירועים הבולטים בפרשה זו הוא הזמן שבו יעקב עומד להיפרד מבניו וללכת לבית עולמו, ורגע לפני פטירתו הוא מברך את כל בניו – אך כאשר הוא בא לברך את שמעון ולוי, נראה שהוא גוער בהם ולא מברך אותם. וכך אומר להם יעקב: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

חז"ל מסבירים ש"כי באפם הרגו איש" נאמר כנקודה שלילית על אותו אירוע ששמעון ולוי הרגו את אנשי העיר שכם, בעבור מעשה של אותו האיש שכם בן חמור, שעינה את דינה אחותם. אך עם כל זאת, לא חסכו חז"ל מלדרוש גם נקודה חיובית על המילים "אחי דינה" – ופירשו הם – לפי ששמעון ולוי מסרו עצמן עליה, נקראו אחיה" (הובא ברש"י לעיל ל"ד, כ"ה). נראה לומר שהם ראויים להערכה וברכה מיוחדת על האחריות והמסירות שלקחו, אך ייתכן שהמעשה והדרך שנהגו הינם דרך שלילית ומוקצנת, שדורשת גערה, תוכחה והענשה.

והשאלה היא, איך מענישים?

מי לנו גדול ומחנך דגול כיעקב אבינו ע"ה, שבוחר במילים חכמות ומחכימות הפורצות דרך וראיה חינוכית מדהימה של הענשה חיובית, לשיקום והכוונת התלמיד למסלול הכי טוב ונכון עבורו. וכך אומר יעקב לבניו: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". לכאורה זה נראה כעונש חמור וכואב, להיות מפוזרים בישראל. ומה באמת הרוויח יעקב בכך, ומה הועיל העונש? מאידך אפשר לחשוב אחרת, עם תובנה חיובית לגמרי, ובאמת שזה תלוי איך מסתכלים על זה – ואולי אדרבה, יש כאן מהלך חינוכי גאוני. יעקב מזהה כי בשני בניו, שמעון ולוי, ישנן מידות של עזות ועקשנות, ואולי כעס מוקצן. במקום לגעור בהם, להענישם ולהנמיך אותם, הוא פשוט עושה פעולה הפוכה ויעילה. הוא פשוט בוחר להשתמש באותן מידות – אך בצורה חיובית. הוא מברך אותם שישתמשו במידות ובכוחות האלה בדרך אחרת, בדרך חיובית, שתביא תועלת גדולה לאחיהם בני ישראל. אחלק ואפיץ את העזות וקושי עורפם וכעסם לדרך יעילה ופרקטית, כי בכל מידה שלילית טמונה גם מידה חיובית ומועילה, וכגון במידת העזות, שהיא מידה רעה למדי, אך כבר אמרו חז"ל "הוי עז כנמר... לעשות רצון אביך שבשמים". אפשר להיות עז פנים, ולהשתמש בצורה שלילית כחוצפן, כעסן ונוקם וכו', ובאותה מידה אפשר גם להיות עז ונועז ונחוש ודבוק במטרה, והרצון להצליח במשימה ובקיום המטלה שהוטלה עלינו על אף כל הקשיים והמלעיגים העומדים בפנינו. כמו כן, קשיות העורף אכן היא שלעצמה מידה רעה ועקשנות שלילית, אך אם נשתמש בה ככלי חיובי – נוכל לפעול בעקשנות נגד אותם שלא מאמינים בנו, או מנסים להוריד לנו את המוטיבציה ואת מידת הביטחון. וכך יעקב משתמש במידות הנטועות בבניו, ונוהג בחכמה גדולה, ועל כן הוא מברך אותם וקובע שתפקידם יהיה בבחינת נע ונד בכל הארץ ובכל ישראל, ומכוון אותם שישתמשו דווקא בכוח מידותיהם, העזותוכוח העקשנות שלהם, ע"י כך שיפיצו את תורת ה' בכלל ישראל, וכמו שאמרו חז"ל. ואכן, יעקב הצליח עד למאוד להפיק מהמידות הרעות, לכאורה, את הטוב שבהן, והתוצאה לא אחרה לבוא. וכך שמעון ולוי ויוצאי חלציהם דבקו במטרה בכוח ובעזות חיובית, והחלו להפיץ את תורת האלוקים בקרב כל ישראל, וזכו להגדרה נפלאה בפי חז"ל: "אין לך מלמדים חכמים, ומלמדי תינוקות ודיינים אלא משמעון ולוי, וכן אמר משה בברכותיו על שבט לוי: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".

הנה דוגמא נפלאה של מחנך דגול כיעקב אבינו ע"ה, שפעל בשיטת חינוך מדהימה והסתכלות חיובית, בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו",דרכו שלו שלב אחר שלב:

1. לזהות את תכונות ומידות הנטועות בתלמיד.
2. לחשוב כיצד ניתן לכוון את התלמיד דווקא עם התכונות שבו בדרך חיובית.
3. לסלול ולהראות לתלמיד דרך ודבקות במטרה.
4. העונש המוטל על התלמיד הוא קרש מקפצה ואתגר להצלחה, ולא כישלון.

שיטת חינוך זו היא שיטה גאונית, והלוואי שכל מחנך והורה יידע להשתמש בה, כי באמת לכל אחד מאתנו יש מידות רעות, ותמיד נוכל להשתמש בהן בכיוון החיובי שלהן, מה שלא עושים בדרך כלל, ותמיד מנסים לומר משפטים כמו "תפסיק לכעוס","די עם העקשנות שלך", ועוד... אפשר גם אפשר להשתמש בכעס ובעקשנות בצורה חיובית. בעל הספר "כלי יקר" כותב דבר חשוב מאד בנידון: דעו לכם שלמעשה אין מידה שהיא רעה בפני עצמה, אלא בכל מידה יש כוח שאפשר וראוי להופכו לטובה. גם מידות של עזות וקשיות עורף, שנראות שליליות, ניתן להשתמש בהן בדרך חיובית ויעילה לקיום האנושות ובניית עולם ערכי ומשמעותי. וכאן התשובה לכל אלו שנלכדו ונפלו במלכודת ושמה: "מחלת הייאוש" – כמה חבל שנולדתי עם מידה שלילית, וודאי נגזר עלי להיות אדם כעסן, רגזן או סתם עקשן וכו'. חלילה לנו לחשוב כך! אכן קשה מאד לתקן מידה ולהפוך אותה לצד השני, ואיך אומרים כולם: "אי אפשר לשנות אופי של אדם", אך כן ניתן להפוך את המידה ולהשתמש בה לטובה. ראייה לדברים אלו נוכל לראות בדבריו הנפלאים של ר' צדוק הכהן מלובלין, וכך הוא כותב: "כל הכוחות הנטועות בכל נפש מישראל אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הופכו, כי אין לך שום מידה וכוח שאין בה צד טוב גם כן, רק צריך שישתמש בה כפי רצון ד' יתברך, ואם אינו כפי רצון ד' יתברך, אז גם המידות טובות – רעות" (מובא בספר צדקת הצדיק מ"ז). כלומר, אפילו מה שנראה לנו כמידה טובה, כגון מידת החסד, אם אינה במידה הנכונה ובמקום הנכון, בשיקול דעת מדוד, היא יכולה להיות מידה הפוכה, והיא תוכלל במידות הרעות, ובמקום להיות חסד ועזרה לזולת – תהיה דין ונזק, חלילה.

אם כן, מכל האמור כאן נוכל להבין כי חשוב מאד לזהות את תכונות ומידות הילדים והתלמידים, ולכוון אותם במסלול הנכון רק עבורם. רק כך נוכל לגדל דור ישר, מוסרי, ערכי ושיווני, ולא תחרותי ודורס, חלילה.

אסיים בדברי הראי"ה קוק: "האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה" (אורות התורה פי"א, ב'). כי "הטוב הוא המוחלט, העומד, והרע איננו כי אם דמיוני. אם כן די בבירור הדעת והגברת הרוח להפך הכל לטוב" (מובא בספרו "ערפילי טוהר", עמ' מ"ח).

בדברי הראי"ה קוק נוכל להבחין כי הוא מבקש להאיר בפנינו אמת עמוקה ונכוחה: האדם הישר הוא זה שיודע להאמין בחייו – לא כהסתכלות פסיבית, אלא כאמונה פעילה ועמוקה בדרך הנכונה שנובעת מיסוד נפשו. האמונה הזו אינה אמונה עיוורת, אלא ביטחון פנימי שהרגשות והמחשבות הטמונים בתוכו הם טובים וישרים, ומוליכים אותו בדרך הישרה. כאשר הוא מדבר על "האדם הישר" הוא מפנה את תשומת לבנו לכך שהדרך הישרה היא לא רק דרך חיצונית של התנהגות מוסרית, אלא דרך פנימית של אימוץ גישה חיובית ואמיצה כלפי העצמי והעולם. הדרך הישרה היא דרך של אמונה בעצמנו, בדרך פנימית אותנטית המוליכה אותנו אל הטוב. האמירה "הטוב הוא המוחלט, העומד, והרע איננו כי אם דמיוני" מוסיפה עומק נוסף לתפיסתו. הראי"ה קוק מציג כאן תפיסה פילוסופית-רוחנית המבטאת כי הטוב הוא המציאות האמיתית, הקבועה והנצחית, בעוד שהרע הוא תוצר זמני, דמיוני, שנוצר מתוך חוסר הבנה או עיוות. משמעות הדבר היא כי עלינו לאמץ גישה של הבנה ושינוי פנימי – לא להירתע מהקשיים, אלא לראות בהם הזדמנות להפוך את הכל לטוב.

הכרה זו מחייבת אותנו להפעיל את בירור הדעת – את ההיגיון וההבנה – יחד עם גברת הרוח, כלומר האמונה והכוח הפנימי, כדי לשנות מצבים קשים ומורכבים לטובתנו. זוהי קריאה לא רק להתמודדות עם הקשיים אלא להפיכתם למקפצה לצמיחה אישית ורוחנית. בעידן של ספקות וחוסר ודאות, מסר זה של הראי"ה קוק רלוונטי מתמיד. הוא מזכיר לנו שעלינו להאמין בעצמנו ובדרך הישרה הפנימית שלנו, לשמור על אור התקווה והביטחון בטוב המוחלט, ולפעול מתוך אמונה חזקה שהכל אפשר להפוך לטובה, באמצעות הבנה פנימית וגבורה רוחנית.

לסיכום, הראי"ה קוק מזמין אותנו למסע פנימי של אמונה בעצמנו, בהרגשותינו ובדרך הישרה, מתוך ידיעה שהטוב הוא המציאות המוחלטת, ושהרוע הוא רק תעתוע זמני שאנו יכולים להתגבר עליו באמצעות הבדיקה והגברת הרוח. בכך אנו מתקרבים לחיים מלאים יותר, אותנטיים וטובים.

זכרו היטב את "המחנך הגדול", יעקב אבינו ע"ה, שזכה לגדל 12 בנים לתפארת על אף מידותיהם ומעשיהם שלא היו פשוטים כלל, ידע וראה בחכמתו לכוון אותם בדרך החיובית ואכן הצליח בגדול.

הרב ישראל אזולאי הוא קצין ביקור סדיר ויועץ חינוכי במחלקת יהלו"ם של הידברות.