"אני מוציא כל כך הרבה כוחות על הקשר הזה, ואף אחד לא מעריך"

"אני כבר לא יודעת מתי נכון לדבר ומתי עדיף לשתוק, כי בכל פעם שאני משתפת – רק נהיה בלגן", פתחה רחלי.

"אני חוזר סחוט הביתה, ואז לא משנה מה אני עושה, זה אף פעם לא מספיק", אמר אביגדור.

"אני כל הזמן צריכה להסתובב ולשאול את עצמי איך נכון להגיד לו כל דבר, שלא יפגע או ייעלב, ואני כבר לא יודעת איפה אני בתוך זה", המשיכה רחלי.

"לפעמים אני פשוט מעדיף להיות לבד, מרגיש שאני מוציא כל כך הרבה כוחות, ואף אחד לא רואה ומעריך", אמר אביגדור.

"אני שומעת הרבה עייפות, שלא נובעת מחוסר אהבה, אלא ממאמץ גדול מדי להחזיק את הקשר".

"איך לא? אני כל הזמן צריכה להתאים את עצמי. לשמור על שקט, רגישות, רק שלא יישבר פה מישהו", רחלי אמרה.

"אני מרגיש שמצפים ממני להיות חזק, להחזיק את הכל, ובפנים אני מרגיש שאין לי בכלל מה לתת".

"שימו לב! שניכם מרגישים לבד בתוך הביחד הזה שלכם. את, רחלי, מפחדת להיעלם, ואתה, אביגדור, מפחד להתרוקן".

שניהם שתקו, היה להם קשה לפגוש את הכאב בתוך המשפט הזה.

"יש פה שאלות עמוקות: איך אפשר להתקרב בלי לאבד את עצמנו? איך נותנים בלי להתרוקן ולהישחק? ואיך מחזיקים קשר שבו כל אחד נשאר הוא ולא הופך לתפקיד?

"רחלי, ההתמעטות שלך היא לא חוסר כוח, אלא זה כוח המשיכה וההתקרבות שלך לאביגדור".

"אני מרגיש שאני נותן בלי גבולות את כל כולי, ואני מרגיש ריק לגמרי", התערב אביגדור.

"זה בדיוק ההבדל ביניכם. רחלי מסוגלת להיכנס לעולמך הפנימי ולראות את מה שאתה לא מודע אליו, ולהביא לשינוי. אביגדור, אתה מתקשה להיכנס לעולמה הפנימי של רחלי. ההתמעטות והצמצום שלך, רחלי, היא זו שמאפשרת לך להיות קרובה מבלי לכפות או לשלוט, פשוט להיות נוכחת מבלי להכביד או להפריע".

"אבל איך אני יכולה להיות קרובה וגם מוגנת? איך אני לא אעלם בקשר?", שאלה.

"זה בדיוק מה שמאפשר לך להיות מסורה ומחוברת, וגם לשמור על ייחודיותך. כשאת מוכנה להמעיט ולצמצם את עצמך, ולשדר את ההזדקקות שלך, את פותחת חלל…".

"חלל?", שאלה לפתע רחלי.

"חלל שמזמין את הקב"ה, את אביגדור וכמובן את עצמך, למפגש של אמת.

"אביגדור, הגאווה והנפרדות  שלך הם חלק מהווייתך, והם גם מה שמעניק לך כוח. אבל אם הגאווה חוסמת אותך מלהיכנס לעומק הקשר, היא כבר הופכת למכשול. הקשר שלכם הוא לא זירת מלחמה ולא מקום של תחרות, אלא יצירה משותפת", הסברתי.

"אני מבין את זה ברמה הרציונלית, אבל איך הדבר הזה עובד ביום יום?", שאל אביגדור.

"בוא תקשיב לסיפור הזה: אתמול בערב, כשאביגדור חזר מהעבודה, רחלי שאלה איך היה היום שלו. היא לא לחצה, לא דרשה הסברים ארוכים ולא הביאה שום טענות, פשוט הקשיבה ופתחה חלל קטן לשיחה. החלל הזה, הפתיחות הזו, היא שהביאה את ההתקרבות. כשיש מוכנות להתמעט, להיות נוכחת ושואלת, המצב מתאפשר".

"אז השאלות שלי הן כוח, ולא חולשה", הגיבה רחלי.

"כן. כששואלים – מצטמצמים, ופותחים חלל לדברים חדשים", עניתי.

"ואיך אני מתחדש?", שאל אביגדור בסקרנות. "אני נותן את כל כולי ומרגיש חסר כוחות", הוא הוסיף.

"האיש מתחדש דרך מסירותו בקשר. נתינת כל כולו מאפשרת לו לפגוש את עצמו דרך אשתו. האישה, לעומת זאת, מתחדשת דרך התאיינות – הכניסה לחלל הלא נודע והתמסרות אל הצד האחר. ההתחדשות של האישה לא תלויה באדם השני, אלא קשורה בקשר שלה עם עצמה ועם הבורא".

"זה נשמע ממש מסתורי, כמו ללכת בשביל לא נודע בלי לדעת מה מחכה מעבר לפינה".

"זו ההתרגשות והכוח של הקשר. כשאת מוכנה להיכנס אל הלא נודע ואת מאפשרת לעצמך להיות קטנה, חסרת ביטחון ומוכנה פשוט להקשיב, את פותחת עולם חדש גם לעצמך וגם לאביגדור. לכל אחד מכם יש כוחות ייחודיים, וכל השוני והפירוד שקיים ביניכם הוא לא תוצר של חוסר אהבה, אלא הזדמנות ליצירת חיבור ואחדות אמיתית. כשאתם מבינים את זה, הקשר הופך ליצירה חיה שמתחדשת כל הזמן.

"כאשר ההתמקמות והכוחות שמביאים לקשר הם הכוחות הנכונים, אז הקשר הופך ליצירה מתמשכת, בתנועה, צומחת ומאירה".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן