הפרשנים חזו פיצוץ – נתניהו קיבל חיבוק במאר א-לאגו. למה זה קורה להם?

שוב זה קרה להם. כרוניקה של כישלון ידוע מראש, שחוזרת על עצמה בדייקנות של שעון שוויצרי מקולקל. מאז ההכרזה על הפגישה הצפויה בין בנימין נתניהו ודונלד טראמפ בפלורידה, הפרשנים בישראל, חמורי סבר ומלאי חשיבות עצמית, הזינו אותנו בתרחישי אימה: סיפרו לנו שנשיא ארה"ב "איבד את הסבלנות", שהוא הולך "לכפות" על נתניהו את תחילת השלב השני בהסכם הפסקת האש בעזה, ושחילוקי הדעות ביניהם יובילו למתיחות מרקיעת שחקים ולעימות גלוי.

ואז הגיעה מסיבת העיתונאים. מי שחיפש כתף אמריקנית קרה – קיבל מפגן של חמימות פיזית ופוליטית. מי שציפה ללחץ אמריקני להתגמשות ישראלית בסוגיית עזה – שמע את טראמפ קובע ש"חייבים לפרק את חמאס מנשקו". מי שבנה על עימות בנושא איראן – שמע את הנשיא מאיים על האייתוללות ומעניק אור ירוק פומבי לנתניהו לתקיפה נוספת נגד המשטר האיראני, אם וכאשר הנסיבות יצריכו זאת. נתניהו לא רק שיצא מהפגישה עם גיבוי (כמעט) מלא – הוא קיבל תעודת הכשר נשיאותית: טראמפ הכתיר אותו כ"גיבור מלחמה", שבלעדי ההובלה שלו בשנתיים האחרונות "ישראל לא הייתה שורדת".

הכישלון התקשורתי הזה אינו תקלה טכנית מקרית. הוא אינו נובע מחוסר במידע או במקורות, אלא מעודף במאוויי לב. הפרשנים הישראלים מתקשים ברובם לקבל את העובדה שהדינמיקה בין נתניהו וטראמפ אינה מוכתבת על ידי ניירות עמדה יבשים שמוצגים בפניהם, אלא נובעת בחלקה הגדול מהערכה הדדית ומהבנה עמוקה של כוח. כשהתקשורת מהמרת על פיצוץ (וכן, זה לא יותר מהימור), היא לא מדווחת על המציאות – היא מנסה להנדס אותה. היא כל כך רוצה לראות את נתניהו מושפל, שהיא שוכחת שטראמפ, מעל לכל, פועל לפי אינסטינקטים שמעריכים כוח וכבוד ובזים לחולשה.

אבל נתניהו לא סמך רק על הכימיה האישית עם טראמפ. ההודעה הדרמטית, במהלך ארוחת הצהריים המשותפת, על הענקת פרס ישראל לנשיא האמריקני היא מהלך שטומן בחובו הברקה מדינית טקטית בליווי חנופה גלויה. אפשר לעקם את האף על המעמד הטקסי, בו בישר שר החינוך יואב קיש בטלפון לנשיא המעצמה הגדולה בעולם על זכייתו בפרס הפרובינציאלי – אבל המחוות הקטנות האלה לטראמפ עושות את שלהן.

ועדיין, עם כל החיוכים והשבחים ההדדיים – שכללו הכרזה של טראמפ לפיה החנינה של הנשיא הרצוג לנתניהו נמצאת כבר "בדרך" – אסור להתבלבל: טראמפ הוא איש של "דילים", שרוצה לסגור את הקצוות על לוח השחמט המזרח התיכוני, בדרך ל"פרס הגדול" – צירופה של סעודיה להסכמי אברהם. החיבה המופגנת שלו לנשיא טורקיה ארדואן וההתלהבות (הדי ביזארית, יש לומר) מהנשיא הסורי החדש, הג'יהאדיסט אחמד א-שרע, מהווים יותר מרמז לגמישות שהוא מצפה מנתניהו לגלות מול אנקרה ודמשק.

בשורה התחתונה, נתניהו חוזר ממאר א-לאגו עם הישגים לא מבוטלים. ומה עם הפרשנים באולפנים? האם הם ילמדו את הלקח לפעם הבאה להיזהר בתחזיותיהם, הערכותיהם ופרשנויותיהם? כנראה שלא.