הרופא היהודי שהציל אלפים בעזרת... בננות

בערב חורפי אחד, בניו־יורק של שנות ה-20, נכנסו הורים מיואשים לחדר ההמתנה של רופא ילדים שאיש לא שמע עליו מחוץ לעיר. הילד שלהם היה עור ועצמות, עיניו שקועות, הבטן נפוחה, השלשולים בלתי פוסקים. הרופאים כבר רמזו בעדינות שאין הרבה מה לעשות. בזמנם, יותר משליש מהילדים עם צליאק היו מתים.

אבל אצל ד"ר סידני ולנטיין האס, הסיפור קיבל תפנית לא צפויה – והכל בגלל פרי צהוב אחד.

האס, שנולד ב־1870 למשפחה יהודית בשיקגו וגדל בניו־יורק, היה רופא ילדים שקט, מדויק, רחוק מכותרות. הוא למד רפואה ב-NYU ואחר כך בקולומביה, ובמשך שנים בנה לעצמו שם של מי שלא מוותר על אף ילד. אבל מחלה אחת שברה את לבו שוב ושוב: צליאק – אותה "מחלת עיכול מסתורית" שתוארה כבר במאה ה-19, אבל כמעט שלא היה לה מענה.

בסיפור שפרסם האס לימים במאמרו המפורסם "The Value of the Banana in the Treatment of Celiac Disease", הוא מתאר ילדה בת שלוש, מותשת עד קצה היכולת, שבמשך זמן רב סירבה לכל מזון. ואז, כמעט במקרה, היא הסכימה לאכול… בננה. משם התחולל נס קטן: לאט־לאט היא התחילה לקבל מזונות נוספים, השלשולים פחתו, המשקל עלה. הבננה, כך חשב האס, פתחה צוהר לטיפול חדש לגמרי.

מכאן צמחה "דיאטת הבננות" המפורסמת. בשנת 1924 פרסם האס מאמר פורץ דרך שבו תיאר טיפול ב־8 ילדים עם צליאק בעזרת דיאטה קיצונית: חלב אלבומין, גבינה טרייה, בשר, ירקות, ג’לטין – ובעיקר בננות, ארבע עד שמונה ביום, "ככל שהילד מסוגל לאכול". כל שאר הפחמימות – קמח, לחם ודגנים – נאסרו לחלוטין.

התוצאות היו, ביחס לתקופה, מדהימות. במקום ילדים שמאבדים משקל עד לנקודת אל־חזור, החלו להגיע דיווחים על התאוששות: הבטן הנפוחה נעלמה, השלשולים פסקו, הילדים עלו במשקל, חזרו לבית הספר. לפני הדיאטה, יותר מ־30% מהילדים עם צליאק מתו; אחרי שהטיפול התפשט, התמותה ירדה בחדות.

הורים נרעשים הגיעו אל מרפאתו של האס מכל רחבי ארצות הברית – עם ילדים ש"איבדו תקווה". חלקם תיארו לימים איך הילד שלהם הועמד כמעט על סף קבר, ואז קיבל הוראה מוזרה: מעכשיו הוא "ילד בננה". חוויות של "Banana babies" – ילדים שטופלו אצל האס – מספרות על תפריט קשוח אך מציל חיים: חלב חמצמץ, גבינה, ביצים, ירקות, קצת בשר, והרבה מאוד בננות.

חדר ההמתנה של האס הפך למוקד עלייה לרגל. עד אמצע המאה ה-20 הוא טיפל ביותר מ-600 מקרים של צליאק, והיה משוכנע שדיאטת הבננות – ליתר דיוק, מה שיתגלגל בהמשך ל"Specific Carbohydrate Diet" – היא למעשה המרפא למחלה. הורים דיווחו על "החזרת ילדים מן המוות", והתקשורת בארה"ב היללה את הרופא הניו-יורקי הרזה, השקט, שמציל ילדים בעזרת בננות. מקורות עממיים מדברים כבר אז על אלפים ואף עשרות אלפים שניצלו בזכות התזונה החדשה.  

מה שבכלל לא היה ידוע אז – וזו האירוניה הגדולה – הוא שסוד ההצלחה של האס לא היה דווקא בקסם של הבננות, אלא במה שהן דחקו החוצה. דיאטת הבננות הייתה, בלי שאף אחד ינסח זאת כך, דיאטה נטולת גלוטן, וענייה מאוד בעמילנים מורכבים. שנים רבות אחר כך יוכיחו חוקרים באירופה, בראשם וילם דיקה בהולנד, שהגורם האמיתי לצליאק הוא גלוטן, חלבון החיטה. אבל הילדים של האס כבר ניצלו – כי הגלוטן פשוט נעלם להם מהצלחת.

האמת המדעית השתנתה, אבל דמותו של האס לא נסוגה אל השוליים. יחד עם בנו, ד"ר מריל האס, הוא פרסם ב-1951 את הספר "Management of Celiac Disease", שהיה במשך שנים התנ"ך הקליני של הטיפול בצליאק, והמשיך להגן עד יומו האחרון על התפיסה שהעמילנים הם האשמים העיקריים. אפשר להתווכח עם ההסברים הביוכימיים שלו, אבל קשה לחלוק על המציאות: בתקופה שבה צליאק היה כמעט גזר דין מוות בילדות, הוא הצליח להפוך את התמונה.

היום אנחנו יודעים הרבה יותר: מבינים את הגלוטן, את המעי הדק, את הנוגדנים, את הגנטיקה. אבל כשמסתכלים אחורה על תחילת המאה ה-20, על מחלקות ילדים קודרות שבהן שכבו ילדים כחושים עם בטן תפוחה ובלי תקווה – קשה שלא לראות בד"ר סידני ולנטיין האס דמות כמעט אפית. רופא ילדים יהודי שקט מניו־יורק, ששילב עקשנות מדעית עם אמונה שהילדים הללו יכולים לחיות – והעז להמר על בננות.

בין אם נבחר לקרוא לזה "דיאטת הבננות", "דיאטת הפחמימות הספציפיות" או סתם תפריט נוקשה אך הגיוני – עבור אלפי משפחות באותן שנים, זה לא היה ויכוח מקצועי. זה היה ההבדל בין לקבור ילד לבין לראות אותו חוזר לשחק בחוץ. וההבדל הזה, בסופו של דבר, הוא מה שמנציח את שמו של ד"ר האס עמוק בהיסטוריה של הרפואה: האיש שהוכיח, עוד לפני שעבדו המבחנות והבדיקות המולקולריות, שלפעמים מה שמונח על הצלחת מסוגל לשנות את גורל החיים.