האם אדם באמת צריך למות ולא להלבין את פני חברו ברבים?! מסר מפרשת וישב

זוגיות מורכבת משנים - שני אנשים שלא תמיד מסכימים זה עם זה. דיונים שונים ומגוונים מתנהלים בין בני הזוג. חלקם עסוקים בנושאים ברומו של עולם, וחלקם בפרטים מעשיים של חיי המשפחה. חלקם משמחים, וחלקם טעונים רגשית. חלקם נעשים בשעות של שלווה, וחלקם בשעות של מתח ולחץ. כיצד נדאג שהדיונים, לסוגיהם השונים, ישאירו טעם טוב ובוודאי לא מר?

התורה מתארת לנו את מעשה יהודה ותמר כלתו (בראשית ל"ח), מעשה שמוביל אותנו למפגש עם דמותה המופלאה של תמר. תמר מובלת לשריפה, אלו שעותיה האחרונות. היא יכולה להציל את עצמה בנקל, כל מה שדרוש הוא לספר מה היה. אך גם בשעה קשה זו, שחייה מוטלים על כף המאזנים, היא אינה מוכנה להלבין את פניו של יהודה ברבים. היא מוכנה למות, אך חס ושלום, היא לא תלבין את פניו.

חז"ל למדו ממעשה זה את הכלל הידוע: "אמר רבי יוחנן משום (=בשם) רבי שמעון בר יוחאי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (מסכת "ברכות" דף מ"ג עמ' ב).

שאלה נשאלה על דבריהם אלו. אם באמת אדם צריך למות ולא לעבור על "הלבנת פני חברו ברבים", מדוע היא לא נמנתה עם שלוש המצוות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שרק עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור"?

מדבריו של רבנו יונה, בספרו הנפלא "שערי תשובה" (שער ג' אות קל"ט), עולה תשובה לשאלה. האיסור להלבין פני חברו הוא חלק מהאיסור לרצוח! כשחז"ל מנו את שלוש העבירות שאדם צריך להיהרג ולא לעבור עליהן, הם כללו בכך את האיסור להלבין את פני חברו ברבים (מובן, שאין ללמוד מדברים אלו הלכה למעשה). תחושתו של האדם שביזו אותו, וודאי ברבים, עלולה להיות קשה מנשוא. הוא עשוי לחוש ש"טוב מותו מחייו" – עד כדי כך המילה המעליבה עלולה לפגוע. דבריו אלו של רבנו יונה, גם אם לא נפסקו להלכה, מעמידים אותנו על חומרת המעשה.

לענייננו – כל דיון חייב שיהיו לו הגבולות שלו, חוקי המשחק שלו. בלי גבולות, הדיון עלול להגיע למקומות לא רצויים. זה דומה לאדם המהלך על גג של בית שאין לו מעקה...

עלינו להפנים את חומרת מעשה ההעלבה, ולשים אותו בתור הגבול הראשון לדיון שלנו. לא מעליבים, לא מכנים בשמות, לא מדגישים חסרונות, לא מתארים אישיות וכדומה. לכאורה, הדברים פשוטים. כל אחד מבין שאסור להעליב ואסור לפגוע. כל אחד מבין שמילה יכולה להיות "דוקרת" עד עמקי הנשמה. אך לפעמים, בלהט הוויכוח, אנו מרגישים שמותר להגיד הכל. אסור שדיון, משמעותי ככל שיהיה, יהפוך למקום שבו הכול מותר.

עלינו להשכיל לשמור על הדיון ענייני. צריך להתעסק בתוכנם של דברים – מה מטריד ומה מציק, מה יש לעשות ובמה יש לפעול, ולהשאיר מחוץ לדיון את כל האמירות האישיות הפוגעות.

מובן שישנם גבולות נוספים שיש להציב לדיון על מנת להוסיף ;להצלחתו, אך הפעם התעסקנו בגבול שנוגע בדבר המשמעותי ביותר – יחסי לבן זוגי, ויחס בן זוגי אלי.