הכריע את גורלם של אלפים: סיפורו של המלאך מבודפסט

אנחל סאנס בריס, "מלאך בודפשט", היה אחד מאותם אנשים שנשארו שנים בצל ההיסטוריה, אף על פי שמעשיהם הכריעו את גורלם של אלפים. הוא לא היה מפקד צבאי, לא מנהיג מפורסם ולא בעל הון – אלא דיפלומט ספרדי צעיר, בן 32 בלבד, שישב בלשכה צנועה בשגרירות ספרד בבודפשט של ימי המלחמה. משם, באמצעות חותמת, נייר רשמי וכושר תמרון דיפלומטי, הצליח להציל כ־5,000–5,200 יהודים מן ההשמדה.  

סאנס בריס נולד בשנת 1910 בסראגוסה שבספרד, למשפחת סוחרים. הוא למד משפטים במדריד והצטרף לשירות החוץ הספרדי בראשית שנות ה־30. ב־1942 נשלח כציר בשגרירות בבודפשט – תחילה בתפקיד כלכלי, ללא ציפייה שימצא עצמו בלב אחת הזירות האכזריות ביותר של השואה.

במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, ומנגנון "הפתרון הסופי" הופעל במהירות וביעילות אכזרית. בתוך שבועות גורשו מאות אלפי יהודים מהפריפריה ההונגרית לאושוויץ. בודפשט, שבה נותר ריכוז יהודי גדול, הפכה לעיר תחת איום תמידי: גירושים, ירי על שפת הדנובה, צעדות מוות לעבר אוסטריה. בתוך הכאוס הזה החליט הדיפלומט הספרדי הצעיר שלא להסתפק בתצפית מהצד.

הכלי המרכזי שעמד לרשותו היה מסמך נשכח מההיסטוריה הספרדית: צו משנת 1924 שנתן אפשרות לאזרחות ספרדית לצאצאי מגורשי ספרד, ובפרט ליהודים ספרדים. הצו בוטל עוד ב־1930, אבל ההונגרים והגרמנים לא ידעו זאת. סאנס בריס ניצל את הפרצה: הוא הודיע לרשויות כי ספרד מוכנה להעניק חסות דיפלומטית ליהודים "בני מוצא ספרדי", וקיבל אישור להנפקת מסמכי הגנה ל־200 איש בלבד.

מכאן התחילה האקרובטיקה הדיפלומטית שלו: את "200 היהודים" הוא הפך ל־200 משפחות, והמספרים במסמכים לא עברו לכאורה את המכסה – אך בתוך כל מספר כזה הוכנסו בני משפחה רבים. בהמשך, לפי עדויות של שותפיו ושל ניצולים, הונפקו מסמכי חסות גם ליהודים שלא היה להם כל קשר לספרד, כל עוד ניתן היה להצילם. ההערכות מדברות על כ־5,000 עד 5,200 בני אדם שזכו למסמכים שכאלה.

אולם המסמכים היו רק חלק מן הסיפור. סאנס בריס שכר, לעיתים מכספו, שורה של בתים ודירות ברחבי בודפשט, ותלה עליהם דגלי ספרד ושלטים שהכריזו כי מדובר ב"בתים ספרדיים" – רכוש דיפלומטי של הממלכה הספרדית. כך נוצרו "הבתים הספרדיים", מעין איים של חסינות יחסית בתוך ים של טרור. שם הצטופפו משפחות, זקנים וילדים, כשהם תלויים בכל רגע בגחמותיהם של אנשי הצלב, החץ ההונגרי והגרמנים, אך נהנים לפחות ממעטה רשמי-דיפלומטי שהרתיע חלק מן הפולשים.

סאנס בריס לא פעל לבדו. לצדו ניצבו דיפלומטים נוספים, בהם ראול ולנברג השוודי וקארל לוץ השווייצרי, שניסו בדרכם להוציא כמה שיותר יהודים מן הגיהינום. בתוך רשת המאמצים הזו פעל סאנס בריס בשילוב של תעוזה ושקט: לפי עדויות, הוא נהג לנסוע למקומות ריכוז, לחלק מסמכי הגנה ישירות לנזקקים, ולעמוד מול קצינים הונגריים ונאצים כשהוא נאחז בנוסחאות משפטיות ובסמכות הדגל הספרדי.

בדצמבר 1944, כשהצבא האדום התקרב לבודפשט, הורתה לו ממשלת ספרד לעזוב את העיר. כסוכן של מדינה נייטרלית־פורמלית, הוא לא יכול היה להמרות פקודה. הוא עזב לשווייץ, ומי שהמשיך את הפעילות בבודפשט היה ג'ורג'יו פרלסקה, איטלקי שהתחזה לציר ספרד והמשיך להשתמש במערכת הבתים והמסמכים שכונן סאנס בריס. עבור רבים מהניצולים, השמות "סאנס בריס" ו"פרלסקה" משתרגים זה בזה כמצילי חיים.

לאחר המלחמה חזר סאנס בריס לקריירה הדיפלומטית השגרתית שלו: תפקידים בסן פרנסיסקו, וושינגטון, לימה, האג, בריסל, סין, ולבסוף – שגריר ספרד בוותיקן. שנים רבות כמעט ולא דיבר על שעשה בזמן המלחמה, וגם בני משפחתו ידעו רק חלק מן הפרטים. רק בשנות ה־60 החלו להתפרסם עדויות, וב־1966 הוכר רשמית כחסיד אומות העולם ביד ושם. מאוחר יותר זכה גם לאותות כבוד מהונגריה ומספרד, ורחובות וכיכרות נקראו על שמו – ביניהם שדרה בבודפשט ופסל זיכרון בעיר.  

סיפורו של אנחל סאנס בריס מציב דמות של דיפלומט שאינו מסתתר מאחורי פרוטוקולים. בתוך עולם שבו מסמכים רשמיים שימשו כלי רדיפה והשמדה, הוא הפך את אותה בירוקרטיה עצמה לכלי הצלה. במבט לאחור, "מלאך בודפשט" היה אולי בסך הכל איש אחד עם חותמת ושיקול דעת – אבל עבור אלפי משפחות, הוא היה קו הגבול הדק בין נהר הדנובה האפלה לבין עתיד וחיים.