"למה אני צריך להתנצל אם בכלל לא התכוונתי לפגוע?"

"אני לא מצליחה להבין בכלל מה זה הקשר הזה שלנו? מה מתרחש בינינו? בכל פעם שאני מנסה לדבר איתו על מה שכואב לי, הוא מיד נסגר או מתגונן, כאילו אני תוקפת אותו. זה גורם לי להרגיש כל כך בודדה בקשר הזה, ואני לא מצליחה להבין למה אני צריכה להתאמץ כל כך להחזיק אותו", אמרה רחלי בקול רועד ובעיניים דומעות.

"איך לא? איך לא? את כל הזמן רוצה שאשתנה, שאהיה מישהו אחר. אולי היית צריכה להתחתן עם מישהו אחר ולא איתי, כי ממני את אף פעם לא מרוצה. אני מרגיש שאני לא יכול לנשום כאן בבית הזה, כשאני צריך להוכיח כל הזמן שאני בסדר", הגיב אביגדור בכעס.

"בואו רגע, נעצור שניה", התערבתי.

"אני רואה את הכאב של שניכם, וזה לא סתם עוד ריב, יש פה כמיהה עמוקה לחיבור אמיתי. בשביל זה נצטרך להבין את כוח ההתגברות הגברי וכוח הקבלה הנשי. אלו שני צדדים של אותו מטבע, שיחד יוצרים ריפוי זוגי עמוק. אביגדור, מה אתה מרגיש כשאתה שומע את רחלי מדברת על הכאב שלה?".

"אני מרגיש מותקף, ומיד אני מרגיש צורך להגן על עצמי. מה, להתגבר זה אומר שאני אמור לבלוע את זה ולהמשיך הלאה?", שאל אביגדור בהתנגדות.

"ההתגברות הגברית היא לא הדחקה, אלא עמידה פנימית רגועה מול רגשות קשים. זה אומץ להישאר נוכח אל מול הכאב, הכעס או הביקורת של רחלי, מבלי לברוח או להגן. רוב הכאבים בקשר נובעים מחלקים נסתרים בלב האישה, כל מיני כמיהות שלא נראו. אתה, אביגדור, משפיע עליה תמיד, גם כשאתה לא מתכוון בכלל. עצם ההשפעה הזאת מייצרת הרבה פעמים כאב, כי אתה לא באמת יכול כל הזמן לראות את כל החלקים של רחלי, ולכן אתה צריך לשאול את עצמך כל הזמן – מה אתה לא רואה ברחלי?".

"אולי את הצורך שלה בביטחון או הערכה?", שאל אביגדור.

"ובגלל שאתה מפספס את זה, אתה צריך להראות לה כמה אתה מצטער על כל החלקים שאתה לא רואה בה", עניתי לו.

"אבל למה אני צריך להתנצל אם בכלל לא התכוונתי לפגוע?", שאל אביגדור בהתנגדות.

"בקשת הסליחה כאן היא לא על אשמה, אלא על חוסר ראייה. זה מעין סוג של לקיחת אחריות על ההשפעה. הכרה בכאב כעדות לפגיעה שהתרחשה, בלי לחפש אשמים. זו תנועה של ענווה ופתיחות", עניתי לו. "הסליחה הזו יוצרת איזון בינך, אביגדור, לבינך, רחלי. זה ריפוי עמוק שמביא לחיבור אמיתי".

"אבל אני הרבה פעמים לא מצליחה להבין בעצמי למה אני זקוקה…".

"בואי אעזור לך לגלות את זה. יש 3 תחומי כמיהה נשיות יסודיות:

א. כמיהה לצרכים גשמיים כמו ביטחון, יציבות ופרנסה;

ב. כמיהה לצרכים רגשיים כמו כבוד, נראות, תחושת יופי והערכה;

ג. כמיהה לצרכים רוחניים כמו תחושת שייכות, חיבור ושלמות משותפת.

קחי את הזמן ותבררי עם עצמך באיזה מהתחומים האלה את מרגישה שאת לא מקבלת מענה בקשר עם אביגדור", שאלתי והמתנתי.

"אני מרגישה שאני לא מקבלת את הצרכים הרגשיים בקשר, אני מרגישה בלתי נראית, ממש שקופה", ענתה.

"ואתה, אביגדור? אתה מצליח לראות איך ההשפעה שלך, בלי כוונה, גרמה ויצרה את הכאב הזה? זו הזדמנות להתגבר על תגובת הנגד הטבעית, אותו שופט פנימי שרוצה להוכיח צדק ועל הפחד להרגיש אשמה. ההתגברות האמיתית היא שחרור מהצורך הזה והיכולת להישאר עם מבט אוהב ויציב. כשאתה מוכן לראות את החלקים הכמוסים בה, נפתחים בך כוחות של בהירות ובטחון פנימי עמוק".

"את האמת? זה נשמע מפחיד, ואני בכלל לא יודע אם אני מסוגל לזה, אבל אני מוכן לנסות. יש לך איזה משהו מעשי שאוכל כבר להתחיל לעבוד איתו?", שאל אביגדור.

"תתרגל עם עצמך רגעי זיכרון שבהם רחלי ביקרה אותך או כעסה עליך, והרגשת מותקף. נסה להישאר בתחושה הזו, ותברר על מה הסערה של רחלי, אילו מהכמיהות שלה לא מתמלאות? ואז, מול עצמך, תבקש ממנה סליחה פנימית על זה ששפטת את התגובות שלה או שפחדת מהעוצמות שלה. זה פותח את הלב לראייה מחודשת על רחלי.

"בשלב מתקדם יותר, תוכל לעשות את זה מול רחלי, ואחרי בקשת הסליחה, תוכל לחזור לתקשורת מתוך מקום רגוע, כי עצם הראייה שלך מייצרת מילוי".

"ואיזה תרגול מעשי יש לך לתת לי?", שאלה רחלי.

"הכמיהות הנשיות הן הטבע הנקבי שנוצר על מנת לקבל מילוי דרך בן הזוג. כשאין מענה, נוצרות ציפיות ותסכולים או ייאוש וויתור, מעין סוג של ניסיון להדחיק. כל זה נובע מתדר של ניסיון לשלוט במילוי הזה, וזה מתבטא הרבה פעמים בדריכות או כיבוי פנימי, חוסם תשוקה וחיוניות".

"זה בדיוק ככה, אני כל הזמן מצפה, מתאכזבת ומתייאשת. זה גורם לי להרגיש כל כך תלויה, ואני לא מוכנה להרגיש ככה", ענתה רחלי.

"קבלה היא המפתח. כשאת נלחמת במה שאין, את חוסמת את היכולת להתמלא. קבלה היא הסכמה למצב הקיים בלי מאבק, פתיחה לזרימה מחודשת של חיים, תשוקה ושייכות. זה מעבר מתדר של שליטה ובעלות – לתדר של שייכות והסכמה לטבע המחזורי. חווית הריקון הזו מפנה מקום לשפע חדש".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן