מה אפשר לעשות במקום לנקום במי שפגע בי?

למה קשה לי לסלוח? למה אני מרגיש שאני חייב לנקום במי שפגע בי?

כשמישהו פוגע בך, הזיכרון הרגשי של הפגיעה נשאר פעיל, ובכל פעם שאתה נזכר – אתה בעצם חווה את העלבון מחדש. כך, במקום שהזמן ירפא, המוח "משמר" את הכאב, והזמן לא מרפא. רק חוויות חיוביות שיעשה האדם במהלך הזמן, זה מה שירפא את האדם.

אז למה קשה לסלוח? כי הפגיעה גרמה לתחושת חוסר אונים. הרצון להתנקם הוא לעיתים מעין אשליה של ניסיון "להחזיר את הכוח" – לשדר שאתה לא חלש. הנקמה, לפעמים ברמה לא מודעת, היא ניסיון לתקן – אם תפגע בחזרה, אתה מחזיר את הערך שנלקח. הנקמה נותנת תחושה של "אני שולט, אני קובע". זו השבת כוח סמלית. אפילו מעשה נקמני קטן יכול להרגיש כמו הצהרה: "אני שולט, אני קובע", וזה מרגיע את החרדה הפנימית.

לפעמים מישהו פוגע בנו, אבל האמת היא שהסיפור מורכב יותר מכך. למשל – גם אנחנו פגענו בו, או שיש לנו אחריות כלשהי למעשים של הפוגע. אלא שהאדם מכחיש ומדחיק את האחריות שלו בכך שהוא לא סולח. כך האחר אשם, והוא עצמו פטור מאחריות. לומר "הוא הבעיה", כואב פחות מלהתבונן בחסרונות שלך.

הגישה הבריאה היא להבין שהנקמה לא באמת משחררת – היא רק משמרת את הקשר בין הפוגע לנפגע.

חשוב להכיר בזה שהסליחה היא לא בהכרח ויתור על הצדק – אלא שחרור של עצמך מהמשקל הכבד. כשאתה סולח למי שפגע, אתה לא בהכרח חוזר לקשר כפי שהיה בעבר, אלא יוצר הפעם הקשר חכם יותר, עם יותר הגנות.

במקום לפרוק את האנרגיה על הפוגע – אפשר להמיר אותה בפעילות פיזית של יצירה, ואפשר להמיר אותה בדבר המשובח עבור הנפש – ביצירת משמעות לחיים. שלמה המלך אומר "והנפש לא תמלא", הנפש זקוקה למשמעות נצחית בחיים, לא חומריות ולא נקמנות. לכן ככל שהאדם "עליון" יותר, הוא מתעסק פחות עם הכאב שהיה בעבר. הוא כבר לא מתעסק עם הכאב ששייך לסוג האדם שהיה בעבר, אלא ממקד את עצמו לבנייה ולעשייה בעתיד.

לא תמיד אפשר להתעלם מהעבר, אבל אפשר בהרבה מקרים להתעלות למקום שבו העבר כבר לא משקף את סוג האדם שאתה בהווה.