שיחה "דחופה" בחדר יחוד: השיטה שתגרום לזולת להבין אותנו הכי טוב

זה עתה הסתיימה החופה. החתן והכלה המרוגשים פוסעים בלבבות מרוממים לחדר היחוד.

הם מתיישבים בחדר היחוד, ועוד בטרם הם מחליפים מלה, הכלה המהוללה מוציאה טלפון נייד ומחייגת: "הלו, מירי מה שלומך? איך היית חסרה לי בחופה! איך את מרגישה? נורא עצוב לי ששברת את הרגל דווקא שבוע לפני החתונה שלי. תקשיבי, איזה חופה מהממת היתה לי, התזמורת ניגנה את השיר שביקשתי. כל החברות הגיעו, גם מהיסודי. אפילו אביגיל ונחמה הגיעו במיוחד מירושלים...".

חתננו עומד נבוך, וממתין לגברת שתואיל ברוב טובה לסיים את השיחה "הדחופה".

כשעוברות חמש דקות, והשיחה רק מתלהטת, חתננו המבויש רומז קלות לגברת, כשהוא מחווה על השעון.

אבל זו מוסיפה חטא על פשע. "מירי, סליחה רגע", היא מתנצלת לשפופרת, ואז שולחת זוג עיניים רושפות לבעלה הטרי: "אתה לא רואה שאני בשיחה עם חברה טובה?! למה אתה מפריע?! תמתין כמה דקות ונוכל לדבר!".

החתן המבולבל והנבוך, אינו מאמין שזה קורה לו. ברירה אחרת אין לו, והוא נאלץ להמתין, כשהוא אוחז חזק בעשתונותיו שלא יאבדו.

כעבור עשר דקות שנדמות כנצח, הוא כבר נעמד חסר אונים ומתחיל ללכת בחדר בעצבנות לאורך ולרוחב כשהוא מביט כל רגע על שעונו.

לאט לאט מחלחלת למוחו ההבנה כי הוא נפל בפח, ובכל רגע הוא כבר שוקל לצאת מהחדר ולהכריז שהחתונה מבוטלת, וכל המוזמנים מוזמנים להתפזר לבתיהם...

אם הצלחתם להגיע עד לכאן, הלב שלכם ודאי נע בין רחמים על החתן האומלל לבין כעס על הכלה החוצפנית...

אבל רגע, האם לא כך בדיוק מרגיש אבא שלנו כאשר אנו מגיעים לפגישה החשובה עמו בבית הכנסת בשעת התפילה?! האם חשבנו לעצמנו כמה עצוב וכואב לאבינו, שבדיוק אז אנו מוצאים זמן לנהל שיחה "דחופה" עם חבר?...

את הסיפור הזה, שתודה לא-ל לא ארע במציאות, אני נוהג לספר לאנשים שמשוחחים בשעת התפילה. אינני גוער בהם כי הם כבר פיתחו חסינות נגד גערות והערות. לאחר שהם שומעים על חוצפתה של הכלה, הם עושים קישור במוח, ואז נופל להם האסימון כמה חמור הדבר.

איך זה קשור אלינו? בואו נכיר את המושג "מֵטָפוֹרָה". המטפורה מדמה תכונה משותפת בין שני דברים וכך מעניקה הבנה מעמיקה להמחשת הרעיון. כדי שהמפטפט בבית הכנסת יבין את חומרת העניין, הצגתי בפניו סצנה דומה. הוא כעס מאוד על הכלה, ואז הראיתי לו שהוא נוהג באותו אופן.

הסטירה ששינתה את התמונה

"מטפורה" היא כמו מפתח לדלת נסתרת במוחנו. באמצעותה אנו מבינים מושגים מופשטים ע"י קישור לחוויה מוכרת ומוחשית.

בואו תשמעו סיפור שקרה לי: אני משתדל לתדלק את רכבי אך ורק בתחנות דלק שומרות שבת. לפני זמן מה נקלעתי לאזור חיפה. נכנסתי לתחנת דלק ושאלתי את העובד: "האם אתם פתוחים בשבת?".

"כן, אנחנו פתוחים", הוא השיב, והמשיך בחוסר הבנה, "אבל מה העניין?".

"אפשר לשאול אותך שאלה?", הצעתי. הוא הנהן בראשו לאות הסכמה.

"תדמיין שאביך נכנס למכולת לקנות כמה מוצרים. נוצר ויכוח בין אביך לבין בעל המכולת. הוויכוח מתלהט, והמוכר נותן לאביך סטירה מצלצלת לפנים...".

העובד התחלחל אפילו מהאפשרות הדמיונית: "לאבא שלי הוא העז לתת סטירה?! הוא לא יודע שהוא עשה את הטעות של החיים שלו...".

"אני מבין, אבל האם תיכנס לקנות באותה מכולת?", שאלתי בהיסוס.

"חס ושלום!", הוא נזעק. "בחיים אני לא אכנס אליו!".

ראיתי שהמשל הומחש היטב, ועברתי מיד לנמשל: "הקדוש ברוך הוא, אבינו מלכנו, העניק לנו במתנה את שבת המלכה, והזהיר אותנו לא לחלל אותה. מי שמחלל את השבת, זה כמו שהוא נותן חלילה סטירה לאבא שלנו! איך אני יכול להיכנס לתדלק אצלו?!".

העובד שתק, ולאחר כמה רגעים ענה לי: "הבנתי אותך. אתה צודק במאה אחוז".

מה עשיתי בעצם? כדי להמחיש ליהודי למה איני מסוגל לפרנס מחללי שבת, השתמשתי במטפורה מהעולם שלו. חיברתי אותו לסיפור של אביו שחוטף סטירה מבעל המכולת. הוא כבר דמיין את אביו המוכה, העצבים התרופפו, ואז הנחתתי את ההמחשה של חילול שבת. וזה עבד על העובד מצוין.

למעשה, הדרך להשתמש במטפורה כדי להמחיש לאדם את חומרת מעשיו ומצוקת זולתו, נמצאת כבר במקורותינו, ב"תוכחת כבשת הרש" (שמואל ב', י"ב). כאשר בא נתן הנביא להוכיח את דוד על מעשה בת שבע, הוא מספר לו סיפור תמים על כבשת הרש שנגזלה ונשחטה ע"י העשיר, ואז פוסק דוד בעצמו את גזר דינו: "חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת...". מיד מודיע לו נתן הנביא: "אתה האיש!".