התנער משבתי צבי: מי היה רבי חיים בנבנשתי?

ביום שבת, ד' בטבת תכ"ו, 12 בדצמבר 1665, נפרצו באחת דלתות בית הכנסת הפורטוגזי באיזמיר שבטורקיה. הציבור היה באמצע תפילת שחרית כאשר נשמעו צעקות ומהלומות מן החוץ. הדלתות, שהיו נעולות, קרטעו מעט, עד שמנעוליהן נשברו והן נעקרו באחת. נחיל של המון אדם נדחס לתוך בית הכנסת על ראשי המתפללים ההמומים. מנהיג ההתפרצות טיפס ועלה על הבימה, דחף משם את הרב והחזן, והס הושלך באולם.

לא היה זה פוגרום של גויים. המתפרצים כולם יהודים היו, ובראשם עמד משיח השקר שבתי צבי. הרעש וההמולה הסתיימו באחת ברגע ששבתי צבי פתח את פיו. רבני איזמיר, רבי חיים בנבנשתי ורבי אהרן לפפה, נכנסו להלם ולא ידעו כיצד להגיב. במשך החודשים האחרונים התייעצו ביניהם רבות מה לעשות בדמות זו, שנתפסה בעיניהם כתמהונית, ובעיני אלפי יהודים כמשיח צדקנו. באחת ההתייעצויות אמר רבי חיים בנבנשתי: "אולי יש להרוג אותו ולהיפטר מהמשוגע הזה אחת ולתמיד", אך כאן, נאומו הכריזמטי ודמותו המרשימה עשו את שלהן. הקהל כולו הקשיב לדבריו, שהיו מתובלים בהצהרות מתלהמות, דברי קבלה ורעיונות עמוקים, עם גימטריות ודברי חזון, עיניו עצומות כאילו ראשו נתון בעליונים, וקולו הולך ועולה. הקהל עמד כמהופנט, ורבים חשבו: הנה המשיח מתגלה. כה רבה היתה השפעתו על שומעיו, ואולי כוחות הטומאה היו אלו.

שבתי צבי סיים לדבר והחל להמטיר פקודות, ולמרבה הפליאה – כל שומעיו צייתו לפקודותיו מבלי לחשוב פעמיים, הוא הכריז כי רבי אהרן לפפה יגורש מן הרבנות ומן העיר, והקהל אכן גירש אותו בו במקום. על רבי חיים בנבנשתי הוא הכריז כי מעתה יהיה לתומכו ולרב העיר איזמיר תחת חסותו, והרב, למרבה הפלא, הנהן בראשו. שבתי צבי קיבל בשביעות רצון את התוצאות, ונעלם בליווי תומכיו.

רבי חיים בנבנשתי לא היה סתם אדם. הוא היה תלמיד חכם עצום, ומגדולי הפוסקים. בספרו "כנסת הגדולה" כינס את כל דברי הפוסקים עד אליו בפירוט ובבהירות, עד שהחיד"א כותב ב"שם הגדולים": "הרב הנזכר מאיר עיני גולה הוא בספרי כנסת הגדולה אשר נדפסו בשמונה חלקים, ובלעדו לא ירים איש מורה הוראה הבקי בדרכי הוראה והוא מיראי הוראה את ידו בשום הוראה עד שילך מהרה לבית הכנס"ת (-ספר כנסת הגדולה) ויראה מה בפיו ומה ירמזון עיני חוכמתו, ואחר צאתו מבית הכנסת בנחת רוח יערה יורה יורה". מלבד זאת חיבר ספרי שו"ת מפורסמים, וגם פירושים לתלמוד. מה גרם לו לציית לשבתי צבי? האמנם שינה את דעתו? או אולי היתה זו היפנוזה? כוח טומאה? אין אנו יודעים. מה שברור היסטורית, הוא שבמשך תשעה חדשים המשיך רבי חיים בנבנשתי לכהן כרב העיר מטעמו של שבתי צבי, והפסיק את ההתנגדות אליו. לאחר תשעה חדשים התאסלם שבתי צבי והפנה עורף ליהדות, ובכך חתם את הגולל על הרעיון שיהודי כשר יאמין במשיחיותו. גם רבי חיים בנבנשתי התנער ממנו, וחזר לרדוף את מאמיניו וממשיכי דרכו שהפכו לשונאי ישראל ושונאי תלמוד – מהם היו גם הפרנקיסטים, שהביאו לשריפת התלמוד.

יש הסבורים כי כל האירוע לא היה אלא תרגיל של רבי חיים בנבנשתי, הוא הבין כי אם יתנגד לשבתי צבי, הוא יגורש ולא יוכל להשפיע, ושבתי צבי יעמיד ברבנות אדם שישמש כדחליל, ומי יודע אילו נזקים יעשה, וכך התנדב רבי חיים לעמוד במקום הלא נעים של רבנות תחת שבתי צבי, כדי למזער נזקים. ואכן, ברגע שניתן היה להתנער ממנו, התנער וחזר לחיק היהדות הנאמנה. כך או כך, על אף שאחרים שנפלו ברשתו של שבתי צבי נפסלו מבין שלומי אמוני ישראל משום כך, הרי שעל רבי חיים בנבנשתי בעל "כנסת הגדולה" לא יצאו שום עוררין, והוא הוכר כאחד מגדולי הפוסקים בדורו ובדורות הבאים אחריו.